מדי פעם, אני נתקל בשאלה הזאת. ואני חושב שזאת שאלה חשובה ומורכבת. אנחנו יודעים איך ביטחון עצמי נהרס בעולם. אבל איך הוא נבנה- זה קצת שאלה אחרת. אנחנו לא יכולים לחזור אחורה ולשנות את חוויות העבר שלנו- אז מה עושים כשרוצים לתקן משהו שהתקלקל בעבר? התשובה הקצרה שלי- היא שהתת מודע שלנו צריך להשתכנע שאנחנו יכולים להישען על הוויתנו ועל מהותנו הפנימית. כל עוד התת מודע לא משוכנע בכך, הוא ימשיך ליצור אצלנו חוסר ביטחון מתמשך. ולכן, אני אציין כמה דרכים שבהם אנחנו משדרים לתת מודע שלנו שדרים

במהלך המלחמה, ניצבו שתי עמדות של אנשי מקצוע מתחום הנפש, לגבי האופן הנכון להתייחס למצב. בקצה אחד, ניצב יורם יובל, פסיכיאטר מוערך שנזף בזוג שדרנים שהתאוננו על הסבל שלהם שהם "פרימדונות". כתגובה לדבריו, באו אנשי מקצוע מהצד השני, ונזפו ביורם יובל, והציגו את הדעה האחרת: שאדם לא צריך להכחיש את הכאב שהוא חש- ובטח שלא להצליף בעצמו שהוא"מפונק", אלא לקבל את הקושי ולדבר אותו בלי בושה. ואני מרגיש, שהיה משהו קצת מפוספס באופן שבו העמדה של יורם יובל קיבלה ביטוי. אני רוצה לתאר כעת, את העומק ש

יש לי צורך להעיר על המתקפה הנפשית שעוברים אזרחי מדינת ישראל ויהודים רבים בעולם מאז ה 7 באוקטובר, על ישראליותם ויהדותם, שמתבטא בכל מיני תופעות מכוערות: סרטוני עלבונות לישראלים ברשת, הערות גזעניות לכל ישראלי בכל תחום שהוא מספורט ועד מוסיקה ברשתות חברתיות, והחרמות מסוגים שונים. לקח לי קצת זמן לעכל ולהבין את התופעה הזאת והמיקום התרבותי- פסיכולוגי שלה. מאד עזר לי כשהתחלתי להכיר את העבודה של אדם לואיס קליין, (Adam louis klein) אנתרופולוג מאוניברסיטת ייל, בעל רקע בחקר תרבויות וסכסוכ

לאחרונה יצא לי לשבת באחת הפינות הנסתרות של תל אביב, על משטחי סלעים בשפת הים. מקום שבו אפשר לשמוע את עצמך חושב. והמחשבה הראשונה שלי הייתה, זה שיבוא יום, ואני אוכל לעשות משהו ממש מדהים: לזרוק את הפלאפון שלי אל תוך הים. איזה נפלא זה יהיה, חשבתי לעצמי. לקום בבוקר, לחוף ולעננים שאני חלק מהם, בלי חדשות וידיעות עולמיות, בלי קצב התופים החברתי, ולתת לכל מה שלא נוגע בי אינטימי, להיעלם עם הרוח. המחשבה הזאת הגיעה אלי בסופו של יום, שבו השקעתי את רוב המרץ שלי בלהקים אולפן ביתי שאוכל להקליט

אחד האתגרים המיוחדים של "הילד המחונן", הוא להיות רגיל. היום אדבר על חמישה דרכים לריפוי עצמי שקשורים בקושי זה. למי שלא מכיר את המושג "הילד המחונן", זהו מושג של אליס מילר. דיברתי על זה בעבר לא מעט ואנסה להגיד את הדברים בקצרה: "הילד המחונן" הוא אדם שכילד חש שיש לו משימה חשובה והכרחית למלא עבור המשפחה: כמו לשמור על הנישואים של ההורים, להגן על אמא מהדיכאון שלה, להיות הדבק המגשר במשפחה מתפוררת, וכו' וכו'. ילד כזה מרגיש בילדותו- שאסור לו להיות רגיל- הוא צריך לעשות מעשים יוצאי דופן-

אחד המהלכים הכי גרועים שאדם יכול לעשות במערכות היחסים שלו, זה לגרום לאנשים רגשות אשמה על זה שהם לא בקשר איתו מספיק. אחים ואחיות, הורים וילדים, בני זוג, וחברים- עושים זאת אחד לשני הרבה. זה מהלך מפתה מאד, מין דרך קצרה שהיא ארוכה- שיוצרת אולי שינוי בקשר בטווח הקצר. אבל בטווח הארוך, היא יוצרת שתי בעיות מרכזיות: הבעיה הראשונה: כשאני מכניס לאדם אחר תחושה של אשמה שהוא לא מספיק בקשר איתי, הוא בתת מודע שלו מתחיל לחוות את האינטראקציה איתי כדבר מכביד. גם אם בטווח הקצר, הוא משקיע יותר בק

אחד המאפיינים הנפשיים של ה"ילד ההורי"- ילד שנדרש לטפל בהוריו בילדותו מבחינה רגשית ומעשית, הוא תחושה שאסור לו להיות "בינוני". אסור לו להיות "רגיל". על סוגייה זו הצביעה אליס מילר בספרה "הדרמה של הילד המחונן" והיום אני רוצה להסביר את המכאובים של התופעה הזאת, ואת האפשרות לרפואה נוכח קיומה. ילד הורי יוצא מהילדות שלו, בתחושה שיש לו תפקיד מאד משמעותי. הוא לא "סתם" ילד- הוא יכול לעשות דברים יוצאי דופן, הוא יכול להושיע את ההורים ומתוך כך לתחושתו ובבגרותו- גם אנשים אחרים רבים. למשל, מ

המונח "ילד הורי" הומשג לראשונה על ידי סלבדור מינושין, והוא מתאר את אחת התופעות בעלות ההשפעות המורכבות ביותר על נפש האדם. ילד הורי, הוא ילד שבילדותו קיבל את המסר שהוא זה שצריך להיות האדם האחראי בבית, ו"לקחת אחריות" על המבוגרים בסביבתו. ילד הורי לא מגוייס סתם על ידי ההורים ( או על ידי אחד מהם )- אלא הוא מגוייס על ידם כי הוא מזוהה כבעל תכונות שנוחות כדי שהם יוכלו להישען עליו באופן קבוע לצרכים פסיכולוגיים מסויימים. בדרך כלל- אמפטיה ויכולת קריאה של מצבי רוח שמאפשרת לילד לזהות את מ

פרויד טבע את המושג "חזרה כפייתית"- מצב שבו אדם חוזר בלי סיבה נראית לעין, על מצבים והתנהגויות שמכאיבים לו שוב ושוב. הוגים מאוחרים יותר, השתמשו באופן פופולארי ונרחב בביטוי זה כדי לנסות ולהסביר תופעה מוכרת ביחסים רומנטיים: שאנשים מתאהבים, באופן שחוזר על עצמו, באנשים שגורמים להם שוב ושוב את אותו סוג הסבל. כמובן, לכולנו יש דפוסים של אהבה ומשיכה בחיים לסוגי אנשים מסויימים. זה לא בהכרח "בעיה". אבל זה מתחיל להיות בעיה, כאשר אנחנו מוצאים שהדפוסים הללו, באופן חוזר, לא מאפשרים לנו לבסס

היררארכיה ביער: יוסף התנכ"י, וחלומות של שררה בעולם של ציידים לקטים" סכסוכי אחים הם נושא שחוזר על עצמו בספר בראשית, אולם הסכסוך בין יוסף ואחיו כולל בתוכו סוגייה מתחום האנתרופולוגיה שלמיטב ידיעתי, לא קיבלה יחס עוד מהוגים שונים. לדעתי, התייחסות שכזו מסוגלת להאיר את הסיפור התנכ"י בצורה רעננה. תחילה, דומה שהקצף יוצא על יוסף בגלל חלומות שבהם הוא מתנשא על אחיו ועל הוריו. אולם, האם התנשאות זו מצדיקה את הזעם הרצחני של אחיו כלפיו? את זריקתו לבור? ואת שיוויון הנפש של האחים כלפי מי שהוא

נרקיסיזם במבט היסטורי- סיכום הספר: "היטלר הצעיר שהכרתי"- שנכתב על ידי חבר ילדותו היחיד- אוגוסט קוביצק. היטלר היה ועודנו לדעתי, אחד האנשים הכי מסתוריים שהופיעו על במת ההיסטוריה. אדם שהגיע ממשפחה ענייה, שנעשה יתום בגיל הנעורים, חסר השכלה ועורף משפחתי, חסר חברים ( למעט קוביצק ), חסר מקצוע, שהשתלט על המעצמה הגדולה ביותר באירופה בכוח הפה שלו בלבד, ואחראי להרס הגדול ביותר בתולדות האנושות. הספר של אוגוסט קוביצק, ידיד נעוריו, הופיע אחרי מלחמת העולם השנייה. קוביצק היה האדם היחיד שהכיר

אפשר להגיד, שההלם התרבותי העיקרי שלי בדרום הודו, התחיל בקוצ'י, עיר על חופי מדינת קרלה. האי הקטן של פורט קוצ'י, מלא בדתות שונות: הינדוהיסטיים, מוסלמים ונוצרים. בעבר, היו שם גם כמה קהילות יהודיות, אבל כולם עלו לישראל אחרי קום המדינה. בבקרים, ההתהלכות ברחובות קוצ'י מזכירים עולם אחר שקראתי עליו אולי במשנה, אולי בתלמוד. כוהנים הינדיים סוחבים גזעי עץ למקדש, להבערת אש המנחה. משפחות מהרחוב מגיעים למקדש ומגישים מנחת פרחים ופירות לאלים, מקבלים ברכה מהכהנים. ברקע המוסיקה, הפעמונים מצטלצ

עוד פוסט מהיומן מסע שלי בדרום הודו, טירוואנמנאלי, ב 2024. ברשותכם, אתחיל אותו דווקא בסוף הטיול שלי- כשהגעתי חזרה לישראל. המקום הראשון שהגעתי אליו בחזרה לישראל, היה נתב"ג. אחרי שעשיתי היכרות מחודשת וחגיגית עם האוכל המערבי בשדה התעופה, עליתי לרכבת צפונה לבקר את משפחתי. כשהגעתי לתחנה המיועדת, ביקשתי מהיושב לידי להזיז את הרגליים, כדי שאוכל לרדת בתחנה ולהספיק לקחת את התיקים הכבדים שלי מתחת למושבים. הוא ענה לי בנוקשות: "גם אני יורד" וסימן לי כך שאין ברצונו לזוז עדיין. לקח לי כמה

ארצה לכתוב על המסע שלי להודו, שעשיתי לפני כשנתיים. חזרתי לארץ כמה חודשים לפני החגים ולפני ה 7 באוקטובר האיום וכל המלחמות שהחלו. אני אכתוב את הרשמים שלי שכתבתי באותה התקופה וקודם כל- על טאמיל נאדו. טאמיל נאדו כל שהעמקתי במסע בדרום הודו, מצאתי את עצמי נמשך להגיע אל מדינה בשם טאמיל נאדו. מדינת טאמיל נאדו היא הלב החי של ההינדוהיזם . טאמילית, השפה המקומית, היא השפה המדוברת העתיקה בעולם, זכר לתרבות הדראווידית העתיקה- שהתפתחה בדרום הודו. התרבות הדראווידית היא לדברי טאמילים רבים, השו

בשבוע שעבר, כתבתי פוסט בנושא של משפחת סטרוק. הפוסט עורר דיון רב, שנסוב סביב נושא מאד כואב: למי מאמינים ולמי לא- ובעיקר כאשר יש כמה גרסאות שונות. זה נושא עם הרבה השלכות נפשיות, משפטיות ואתיות- והוא מופיע כסוגייה משמעותית לא רק במקרי קצה שמופיעים בתקשורת- אם כי שם תחושת הכאב וחוסר הצדק הם הכי בולטים. לכן, בפוסט הנוכחי, אני רוצה לעסוק בשאלה של האמון בחיינו באופן נרחב יותר מאשר מקרה ספציפי זה או אחר. אני סבור ששאלה זו היא בעלת ערך נפשי, תהייה אשר תהייה העמדה שלכם בסוגיות חברתיות

על המקרה של משפחת סטרוק יש הרבה דברים שאני מוכן לעכל מתוך כבוד לפגיעות של אנשים אחרים. אני ממש משתדל שלא להיכנס לנושאים שיש בהם קונפליקט, מתוך הבנה שאנחנו חברה טראומטית, וראוי מאד לשקול בזהירות מתי לדבר על דברים- האם באמת זה מקדם משהו. ולפעמים, באמת עדיף לשתוק. אבל יש משהו שאני לא רוצה להכיל בשם הטראומה. וזה- מעשי לינץ'. אני חושב שמה שעושים לאורית סטרוק זה לינץ' מתמשך. זה מאד נוח לעשות לאישה הזאת לינץ'. יש לה כיסוי ראש קצת מוזר, ומשקפיים מוזרות. והיא חיה אי שם מעבר לאיזה הר נ

אתמול שיחררתי לעולם את הפרק האחרון בסדרה שלי ושל אילן והילה יפרח על טיפול מ*ני. אני רוצה לדבר על המתח בין שני קטבים שליוו אותי לאורך הקלטת הפרקים האלו, דרך שפה שלא השתמשתי בה בפודקאסט, אבל לפתע נעשתה לי נוכחת. אני רוצה לדבר על הקטבים שבין חילוניות לדתיות שבנפש שלנו. אני לא מדבר על מתח בין "דתיים- חילונים", כי זאת לא התבוננות סוציולוגית אלא פסיכולוגית. אני רוצה להציע שלכל אדם בתוכו יש שתי עמדות: דתית וחילונית, ושהדיאלקטיקה שביניהם מייצרת ארוטיות בחיים. כפי שאני מבין זאת, המימד

לאחרונה ראיתי את הסדרה על אביתר בנאי, שבה, בין השאר, הוא מספר על הקשר המורכב שלו עם מאיר, אחיו הגדול ואמן מהמם בפני עצמו, שהתקשה לקבל את ההצלחה המוסיקלית של אחיו הקטן- בעיקר בתחילת הדרך. והיה שם מתח, וחוסר פרגון, וגם שתיקה רועמת מול ההצלחה שלו. ואני לא בא לשפוט את מאיר כמובן, כי קנאה זה דבר אנושי ואין אדם שלא נכווה מחופת חברו. ובטח שאם אמן מדהים כמו מאיר, שהיה כוכב מוסיקלי, יכל לחוות את עצמו כמוקטן על ידי הצלחה של אדם אחר- אז מה זה אומר על רובנו? האם מישהו מאיתנו לא יכול לחשו

אזהרת בוטות תמיד התנגדתי לז'אנר של "איך להפסיק התמכרות לפורנוגרפיה". "50 יום ניקיון"! אני מבין שיש אלמנט התמכרותי- אבולוציוני מול פורנו ושיש גברים מסויימים שזה יותר חזק אצלם מאחרים והם צריכים גבולות התנהגותיים חזקים. אבל בשיא הכנות, פורנוגרפיה נראית לי כמו ההתמכרות הכי פשטנית שיש. נראה לי שהיא מקבלת את הכוח שלה בעיקר מהיעדר של משהו שנראה לי בהרבה יותר מלהיב. כלומר, אני לא מאמין שגבר שחווה אינטגראציה של גוף ונפש במיטה והלב שלו נמחץ אל הלב של אישה שהוא אוהב כשהם שניהם ערומים נו

כבר שבוע שאני מנסה לכתוב פוסט, על הקשר בין חיזור, לבין פמיניזם ושיווין ביחסים, ואני כל הזמן כותב ומוחק. אני מבין שעצם הקושי שלי לכתוב, מייצג את המורכבות עצמה שאני רוצה לכתוב עליה: הרצון להביא משהו- איזה מתנה למרחב, שלדעתי תעזור לזוגות, לבין המתח הזה שאולי אני דורס, פוגע, לא רגיש. ועל זה בדיוק אני רוצה לדבר היום: על האופן שבה אנחנו, בשם רעיונות טובים של כבוד אמיתי לזולת, עלולים להעצים באופן לא נכון חרדה טבעית מדחייה שיש בנו, ולהימנע מלעשות טוב בעולם ובזוגיות בפרט דרך לקיחת סיכ