אפשר להגיד, שההלם התרבותי העיקרי שלי בדרום הודו, התחיל בקוצ'י, עיר על חופי מדינת קרלה. האי הקטן של פורט קוצ'י, מלא בדתות שונות: הינדוהיסטיים, מוסלמים ונוצרים. בעבר, היו שם גם כמה קהילות יהודיות, אבל כולם עלו לישראל אחרי קום המדינה.

בבקרים, ההתהלכות ברחובות קוצ'י מזכירים עולם אחר שקראתי עליו אולי במשנה, אולי בתלמוד. כוהנים הינדיים סוחבים גזעי עץ למקדש, להבערת אש המנחה. משפחות מהרחוב מגיעים למקדש ומגישים מנחת פרחים ופירות לאלים, מקבלים ברכה מהכהנים. ברקע המוסיקה, הפעמונים מצטלצלים. כל הרחובות תוססים בפולחן. לקראת ערב, העוצמות הדתיות מתגברות. הגשם של המונסון יורד לפרקים בעוצמה, אבל המאמינים של כל הדתות מוצאים את דרכם לבתי התפילה הפתוחים לרווחה. באוויר נישאים קולות של מואזין, הכנסיות מקבצות מאות מצטלבים אליהם הכורעים ברך לפסלים של מרי וישו תחת פעמון קורא, וכמובן- בתי המקדש ההינדיים, הרועשים במוסיקה הייחודית לכל מקדש, מוארים באש של פוג'ת ( פולחן ) הערב. ישנו תור מחוץ להרבה מאד מקדשים הינדיים, קטנים וגדולים כאחד. כל מקדש מייצג זרם שונה המושך אליו קהילות שונות. ישנו מקדש אליו מגיעות רק נשים. ישנו מקדש המוקדש לאל שיווה. ישנו מקדש המוקדש לאל וישנו. ישנו מוקדש תחת הנהגתו של גורו זה או אחר. ישנו אל שכונתי יותר ואל אוניברסלי יותר. לפעמים, המקדשים מסתתרים בקצה של סימטה מלאת כביסה תלוייה. לפעמים על כביש ראשי. לאלו שלא רוצים לצאת מביתם, יש מקדש פרטי: בכל בית או חנות הינדית, יש חדר או חלק קטן בבית המוקדש לפולחן.

במבט הציפור, כל העיר קוצ'י מתפללת. מדי פעם יש הפסקות של מלאכה יום יומית, אבל הפסקות אלו הן כמו גשמי המונסון הפתאומיים שאנשים מתגוננים נגדם במטריות ובצעדים מהירים אל המחסה. הם חולפים במהרה ואז חוזרים לקצב הנכון. הודו היא מדינה שמאמינה בתפילה, כדבר המובן מאליו.

הסובלנות של העיר קוצ'י מהממת אותי. אף אחד לא צריך להסתיר את דתו. אני פוגש זאת בעיקר ביחס לנוצרים: להינדים מאד קל לקבל את הנוצרים. הפסלים של מרי מעוטרים בפרחים המסורתיים, ולהינדים אין בעיה להשתחוות או לכבד את הפסל שלה. מבחינתם, מדובר בעוד אלה קדושה במרחב, אולי אוואטר ( התגלמות ) של שאקטי. לפני החלוקה של הודו לשתי מדינות- פקיסטן והודו, היו סוגדים ההינדים גם לפאקירים ( קדושים\מיסטיקנים ) מוסלמים. כיום, ישנם מתחים לא פשוטים בין הקהילה המוסלמית להינדית- אולם בכל מה שקשור לפאקירים של העבר, הם עדיין מקבלים מקום של כבוד והערכה מצד הינדואיסטים רבים.

אני כותב את הדברים האלה בעודי בעיר תל אביב. אנשים מסתובבים ובמרחב הציבורי אין בתי תפילה. אין עצים הנגררים למזבח, אין אש שמודלקת לאלוהים, אין כהנים שמברכים את האנשים. יש בתי קפה, יש מוסיקת גלגל"צ, יש מלצרים. שבוע לפני שעזבתי להודו אני נזכר, היה פולמוס גדול באחת השכונות בתל אביב לגבי האפשרות שמבנה מסויים יוסב לבית תפילה על חשבון גן ילדים. הייתה הפגנה כנגד זה. כמה זר זה לרחוב ההודי הרעיון שבית תפילה "תופס מקום". זה כמעט כמו להפגין נגד שירותי חשמל או מים. "ההפגנה" היחידה שנתקלתי בה בהיותי בהודו הקשורה בקיומם של מקדשים, הייתה למעשה חגיגה של בני הקאסטה הנמוכה ביותר הדלית (  "האסורים למגע" ), שהורשו לראשונה להיכנס למקדש המקומי בעיר קטנה בטאמיל נאדו. למרות התנגדותם של בני קאסטות אחרות, שחששו מזיהום, בית המשפט הכריע שיוקצה לדאלית יום מיוחד במקדש המיועד רק להם. בני הדאלית באו ביום המיועד להם, לבושים בחגיגיות, משפחות, גברים, נשים ילדים, קשישים וקשישות, נרגשים, ונכנסו למקדש להתפלל ביום המיועד להם, תחת הגנה משטרתית.

בתמונה: עיטור תקרה במקדש בקרלה. יש שם כמה סמלים מונחים זה לצד זה. אחד דומה למגן דוד, ונקרא  'שאקטונה'- שמייצג איחוד בין שאקטי לשיווה. הוא מונח בתוך פרח לוטוס. השני ולצידו- סמל הסוואסטיקה, שבמזרח כמובן, המשמעות שלו שונה מאד מהשימוש הציני במערב. הוא מייצג שפע ומזל טוב. ובנוסף, גם סמל האום- הצליל הראשוני על פי ההינדואיזם, של הקיום.