עוד פוסט מהיומן מסע שלי בדרום הודו, טירוואנמנאלי, ב 2024.

ברשותכם, אתחיל אותו דווקא בסוף הטיול שלי- כשהגעתי חזרה לישראל.

המקום הראשון שהגעתי אליו בחזרה לישראל, היה נתב"ג. אחרי שעשיתי היכרות מחודשת וחגיגית עם האוכל המערבי בשדה התעופה, עליתי לרכבת צפונה לבקר את משפחתי.

כשהגעתי לתחנה המיועדת, ביקשתי מהיושב לידי להזיז את הרגליים, כדי שאוכל לרדת בתחנה ולהספיק לקחת את התיקים הכבדים שלי מתחת למושבים. הוא ענה לי בנוקשות: "גם אני יורד" וסימן לי כך שאין ברצונו לזוז עדיין.

לקח לי כמה שניות להתאושש מהתשובה הזאת. זה היה ההלם התרבותי הראשון שלי בחזרה בארץ. במובן האנרגטי, האדם הזה אמר לי, בעצם: "יש לי מרחב אישי"!

אין הכוונה לשפוט אותו, אלא רק להבין את ההלם שלי יותר לעומק.

בהודו- באוטובוסים, ברכבות, במטרו, כל הזמן הייתי בצפיפות עם אחרים. אנשים זזו, דחפו כדרך הטבע זה את זה, כמו דגיגים בים המוצאים דרך לשחות דרך להקות של דגיגים אחרים. תחושת האינדבדואליות הבוטה, מקבלת עידון במדינה המאוכלסת ביותר בעולם.

זה מחזיר אותי לפרידה שלי מטירוונאמאנלי שבטאמיל נאדו. כמה ימים לפני נסיעתי צפונה לרישקיש, בליל ירח מלא, הצטרפתי למאות אלפי אנשים שסבבו ברגל את הר הארנצ'ולה. הר זה, הוא מקודש עבור ההינדים כיוון שהוא מסמל את שיווה. כיוון שראיתי שכולם- מקשישים עד ילדים קטנטנים עשו את ההליכה יחפים- שמתי גם אני את הסנדלים שלי בתיק והחלתי לצעוד עמם יחף. באמת רציתי "להיות בנעליים שלהם" כפי שנוהגים לומר. להרגיש את העולם דרך נקודת מבטם.

הצטרפתי לסחף העמוק הזה של האנשים, שבמשך יומיים לא פסקו מלהגיע ולהקיף את ההר, יומם ולילה. הם הגיעו באוטובוסים ממקומות רחוקים כדי להגיע לצעדה הזאת. את כל הצעדה ליוו סהאדו ( פרושים לבושי כתום ) שבירכו את המשתתפים, וכן חנויות שונות לממכר מזון, מים ורוחניות.

למרות שהייתי התייר היחיד בין מאות אלפי הינדים, אף אחד לא ניסה לנצל את בדידותי או גרם לי להרגיש לא בנוח. הרגשתי שהעם ההודי מארח אותי במלוא הלב הפתוח.

הדבר שהיה הכי חזק לי בצעדה הזאת, זה תחושת הסחף. אתה נסחף במה שמסביבך. אתה חלק מנהר שזורם. אתה לא באמת יכול ללכת נגד הנהר הזאת, נגד כיוון התנועה. אתה חלק ממנה. הייתה לי תחושה דומה ברכבת התחתית בניו דלהי. זו תחושה של התמזגות כמעט.

ההתמזגות הזאת, קשה לתאר אותה במילים. יש איזשהוא סחף אנרגטי שאתה חלק ממנו בלי מילים. הדרך אולי הכי טובה להבין זאת, זה אולי דרך ניענוע הראש ההודי המפורסם. הודים רבים- נוהגים להניע את ראשם מצד לצד כשהם מדברים. הניענוע הזה משמעו גם "כן" וגם "לא" ובעיקר, "גם וגם" , ו"בוא נמצא את הדרך התנועתית והגמישה ביותר להגיע לעמק השווה". אי אפשר להתנהל בצפיפות הזאת, בלי ניענוע הראש הזה.

ואני חוזר שוב אחורה בזמן, לוורקלה שבדרום מערב הודו.

אני עולה על רכבת צפונה לכיוון פורט קוצ'י- נסיעה של כארבע שעות. בהתחלה אני מתיישב במושב ארוך ונוח ליד החלון, מתרווח לי בשכיבה אל מול הנוף, התיקים שלי למרגלותיי. אז נכנס כרטיסן, מסתכל בכרטיס שלי שקניתי בתחנה- ומחווה בראשו שאני צריך ללכת ולשבת במחלקה אחרת: המחלקה הכללית.

אני עובר דרך המטבח המיוזע, ונכנס אל תוך המחלקה הכללית של הרכבת. 

המחלקה הזאת היא המקום הכי צפוף שאי פעם חוויתי בחיי. והכי גרוע- החום כבד. אין מיזוג אוויר ומאווררים קטנים התלויים ברכבת עומלים לקרר ללא הצלחה. מזל שיש לי שני בקבוקי מים גדולים איתי. אני מחפש איפה אפשר לשבת עם התיקים הגדולים שלי. הספסלים תפוסים עד אפס מקום, וישנם גם דרגשים מעל המושבים שעליהם אנשים שוכבים. קרוב יותר למאווררים. אלה הם ברי המזל. לאורך הקרונות, דוחפים את דרכם רוכלים שצועקים: "צ'אי צ'אי! צ'אפטי צ'אפטי"!

אני מתיישב בחיוך נבוך עם התיקים הגדולים שלי על אחד הספסלים המשותפים. הספסל צר ואנחנו מצטופפים בינינו. אבל אף אחד לא מתלונן.

לפתע, מופיע במסדרון הרכבת אדם, ומדבר אלי בשפה המקומית. אני מבין: הוא רוצה גם לשבת לידי. אני מסתכל מסביב לראות אם זו בקשה לגיטימית. אני מבין שכן. אני מצטופף עוד יותר. אני מסתכל שוב מסביב. אנשים לא נראים מאושרים, אבל נראה שהם מקבלים את גורלם בהשלמה. לאט לאט עולים עוד אנשים לרכבת. הדוחק נעשה גדול יותר ויותר. אין מקום לשבת, וגם מסדרון הרכבת נעשה עכשיו צפוף. אני מזיע ושותה מבקבוק המים שלי. אבל פתאום אני מפסיק: הדבר האחרון שאני רוצה זה להרגיש כאן לחץ ללכת לשירותים. יש לי עוד ארבע שעות נסיעה. אני שם את המים בצד.

אבל אז בתוך כל הזיעה, והחום, והצפיפות, אני רואה משהו שלא אשכח לעולם. במסדרון הרכבת, עמד עם אישתו גבר כבן ארבעים, יפה תואר, עם מראה דרום הודי טיפוסי, כהה מאד, עם שפם עבות. לבוש בפשטות. ופתאום בתוך כל הזיעה והלחץ הזה, הוא פשוט חייך את החיוך של חייו. חיוך חי ונוכח ומלא.

זה היה חיוך שאני אף פעם לא אשכח אותו. בצפיפיות, בלחץ, ובזיעה. זה מה שהוא עשה- חייך.

זה מאד הרגיע אותי. פתאום חייכתי גם אני. אלוהים נמצא כאן גם.

איפה אני שומר על הגבולות שלי יותר מאשר הם שומרים עלי?

תודה למי שהקשיב

בתמונה: טירוונאמנאלי