היררארכיה ביער: יוסף התנכ"י, וחלומות של שררה בעולם של ציידים לקטים" סכסוכי אחים הם נושא שחוזר על עצמו בספר בראשית, אולם הסכסוך בין יוסף ואחיו כולל בתוכו סוגייה מתחום האנתרופולוגיה שלמיטב ידיעתי, לא קיבלה יחס עוד מהוגים שונים. לדעתי, התייחסות שכזו מסוגלת להאיר את הסיפור התנכ"י בצורה רעננה. תחילה, דומה שהקצף יוצא על יוסף בגלל חלומות שבהם הוא מתנשא על אחיו ועל הוריו. אולם, האם התנשאות זו מצדיקה את הזעם הרצחני של אחיו כלפיו? את זריקתו לבור? ואת שיוויון הנפש של האחים כלפי מי שהוא

נרקיסיזם במבט היסטורי- סיכום הספר: "היטלר הצעיר שהכרתי"- שנכתב על ידי חבר ילדותו היחיד- אוגוסט קוביצק. היטלר היה ועודנו לדעתי, אחד האנשים הכי מסתוריים שהופיעו על במת ההיסטוריה. אדם שהגיע ממשפחה ענייה, שנעשה יתום בגיל הנעורים, חסר השכלה ועורף משפחתי, חסר חברים ( למעט קוביצק ), חסר מקצוע, שהשתלט על המעצמה הגדולה ביותר באירופה בכוח הפה שלו בלבד, ואחראי להרס הגדול ביותר בתולדות האנושות. הספר של אוגוסט קוביצק, ידיד נעוריו, הופיע אחרי מלחמת העולם השנייה. קוביצק היה האדם היחיד שהכיר

אפשר להגיד, שההלם התרבותי העיקרי שלי בדרום הודו, התחיל בקוצ'י, עיר על חופי מדינת קרלה. האי הקטן של פורט קוצ'י, מלא בדתות שונות: הינדוהיסטיים, מוסלמים ונוצרים. בעבר, היו שם גם כמה קהילות יהודיות, אבל כולם עלו לישראל אחרי קום המדינה. בבקרים, ההתהלכות ברחובות קוצ'י מזכירים עולם אחר שקראתי עליו אולי במשנה, אולי בתלמוד. כוהנים הינדיים סוחבים גזעי עץ למקדש, להבערת אש המנחה. משפחות מהרחוב מגיעים למקדש ומגישים מנחת פרחים ופירות לאלים, מקבלים ברכה מהכהנים. ברקע המוסיקה, הפעמונים מצטלצ

עוד פוסט מהיומן מסע שלי בדרום הודו, טירוואנמנאלי, ב 2024. ברשותכם, אתחיל אותו דווקא בסוף הטיול שלי- כשהגעתי חזרה לישראל. המקום הראשון שהגעתי אליו בחזרה לישראל, היה נתב"ג. אחרי שעשיתי היכרות מחודשת וחגיגית עם האוכל המערבי בשדה התעופה, עליתי לרכבת צפונה לבקר את משפחתי. כשהגעתי לתחנה המיועדת, ביקשתי מהיושב לידי להזיז את הרגליים, כדי שאוכל לרדת בתחנה ולהספיק לקחת את התיקים הכבדים שלי מתחת למושבים. הוא ענה לי בנוקשות: "גם אני יורד" וסימן לי כך שאין ברצונו לזוז עדיין. לקח לי כמה

ארצה לכתוב על המסע שלי להודו, שעשיתי לפני כשנתיים. חזרתי לארץ כמה חודשים לפני החגים ולפני ה 7 באוקטובר האיום וכל המלחמות שהחלו. אני אכתוב את הרשמים שלי שכתבתי באותה התקופה וקודם כל- על טאמיל נאדו. טאמיל נאדו כל שהעמקתי במסע בדרום הודו, מצאתי את עצמי נמשך להגיע אל מדינה בשם טאמיל נאדו. מדינת טאמיל נאדו היא הלב החי של ההינדוהיזם . טאמילית, השפה המקומית, היא השפה המדוברת העתיקה בעולם, זכר לתרבות הדראווידית העתיקה- שהתפתחה בדרום הודו. התרבות הדראווידית היא לדברי טאמילים רבים, השו

בשבוע שעבר, כתבתי פוסט בנושא של משפחת סטרוק. הפוסט עורר דיון רב, שנסוב סביב נושא מאד כואב: למי מאמינים ולמי לא- ובעיקר כאשר יש כמה גרסאות שונות. זה נושא עם הרבה השלכות נפשיות, משפטיות ואתיות- והוא מופיע כסוגייה משמעותית לא רק במקרי קצה שמופיעים בתקשורת- אם כי שם תחושת הכאב וחוסר הצדק הם הכי בולטים. לכן, בפוסט הנוכחי, אני רוצה לעסוק בשאלה של האמון בחיינו באופן נרחב יותר מאשר מקרה ספציפי זה או אחר. אני סבור ששאלה זו היא בעלת ערך נפשי, תהייה אשר תהייה העמדה שלכם בסוגיות חברתיות

על המקרה של משפחת סטרוק יש הרבה דברים שאני מוכן לעכל מתוך כבוד לפגיעות של אנשים אחרים. אני ממש משתדל שלא להיכנס לנושאים שיש בהם קונפליקט, מתוך הבנה שאנחנו חברה טראומטית, וראוי מאד לשקול בזהירות מתי לדבר על דברים- האם באמת זה מקדם משהו. ולפעמים, באמת עדיף לשתוק. אבל יש משהו שאני לא רוצה להכיל בשם הטראומה. וזה- מעשי לינץ'. אני חושב שמה שעושים לאורית סטרוק זה לינץ' מתמשך. זה מאד נוח לעשות לאישה הזאת לינץ'. יש לה כיסוי ראש קצת מוזר, ומשקפיים מוזרות. והיא חיה אי שם מעבר לאיזה הר נ

אתמול שיחררתי לעולם את הפרק האחרון בסדרה שלי ושל אילן והילה יפרח על טיפול מ*ני. אני רוצה לדבר על המתח בין שני קטבים שליוו אותי לאורך הקלטת הפרקים האלו, דרך שפה שלא השתמשתי בה בפודקאסט, אבל לפתע נעשתה לי נוכחת. אני רוצה לדבר על הקטבים שבין חילוניות לדתיות שבנפש שלנו. אני לא מדבר על מתח בין "דתיים- חילונים", כי זאת לא התבוננות סוציולוגית אלא פסיכולוגית. אני רוצה להציע שלכל אדם בתוכו יש שתי עמדות: דתית וחילונית, ושהדיאלקטיקה שביניהם מייצרת ארוטיות בחיים. כפי שאני מבין זאת, המימד

לאחרונה ראיתי את הסדרה על אביתר בנאי, שבה, בין השאר, הוא מספר על הקשר המורכב שלו עם מאיר, אחיו הגדול ואמן מהמם בפני עצמו, שהתקשה לקבל את ההצלחה המוסיקלית של אחיו הקטן- בעיקר בתחילת הדרך. והיה שם מתח, וחוסר פרגון, וגם שתיקה רועמת מול ההצלחה שלו. ואני לא בא לשפוט את מאיר כמובן, כי קנאה זה דבר אנושי ואין אדם שלא נכווה מחופת חברו. ובטח שאם אמן מדהים כמו מאיר, שהיה כוכב מוסיקלי, יכל לחוות את עצמו כמוקטן על ידי הצלחה של אדם אחר- אז מה זה אומר על רובנו? האם מישהו מאיתנו לא יכול לחשו

אזהרת בוטות תמיד התנגדתי לז'אנר של "איך להפסיק התמכרות לפורנוגרפיה". "50 יום ניקיון"! אני מבין שיש אלמנט התמכרותי- אבולוציוני מול פורנו ושיש גברים מסויימים שזה יותר חזק אצלם מאחרים והם צריכים גבולות התנהגותיים חזקים. אבל בשיא הכנות, פורנוגרפיה נראית לי כמו ההתמכרות הכי פשטנית שיש. נראה לי שהיא מקבלת את הכוח שלה בעיקר מהיעדר של משהו שנראה לי בהרבה יותר מלהיב. כלומר, אני לא מאמין שגבר שחווה אינטגראציה של גוף ונפש במיטה והלב שלו נמחץ אל הלב של אישה שהוא אוהב כשהם שניהם ערומים נו

כבר שבוע שאני מנסה לכתוב פוסט, על הקשר בין חיזור, לבין פמיניזם ושיווין ביחסים, ואני כל הזמן כותב ומוחק. אני מבין שעצם הקושי שלי לכתוב, מייצג את המורכבות עצמה שאני רוצה לכתוב עליה: הרצון להביא משהו- איזה מתנה למרחב, שלדעתי תעזור לזוגות, לבין המתח הזה שאולי אני דורס, פוגע, לא רגיש. ועל זה בדיוק אני רוצה לדבר היום: על האופן שבה אנחנו, בשם רעיונות טובים של כבוד אמיתי לזולת, עלולים להעצים באופן לא נכון חרדה טבעית מדחייה שיש בנו, ולהימנע מלעשות טוב בעולם ובזוגיות בפרט דרך לקיחת סיכ

ריפוי מחרדה חברתית הוא אחד מהנושאים שמעסיקים אותי מאז ומתמיד- בעיקר כיוון שאני חושב שהתמודדתי עם חרדה שכזו בצורה זו אחרת בגיל הנעורים. לאחר מכן, כשעבדתי כיועץ חינוכי, ראיתי שחרדה מסוג שכזה היא מאד בולטת בקרב בני נוער. כשפתחתי את הקליניקה הפרטנית, שמתי לב שמבוגרים רבים- גם בעלי משפחות ומקצוע מכובד, סוחבים איתם חרדות שכאלו בדממה. בקרוב אני עומד לפרסם ספרון על התמודדות על חרדה באופן כללי, ואני אתייחס שם גם לחרדה חברתית. אך היום אני רוצה לרשום כאן, שתי תובנות משמעותיות שאני רואה

המקרה של רוב ריינר ( תסריטאי מפורסם בהוליווד ) ואישתו, שכנראה נדקרו אל מותם בידי הבן שלהם בשנות השלושים שלו שגר בבית שלהם, הוא מקרה שבמהותו מייצג תופעה נרחבת שקשורה בסימביוזה מזיקה בין הורים לילדים. שוחחתי בפוסט קודם על המחיר שאנשים משלמים בגיל השלישי כשדברים לא נפתרים בשלבים מוקדמים יותר בחיים שלהם. אחד מהתשלומים הללו קשור ביחסים עם ילד שמתייחס באופן פוגעני ומתמשך כלפיהם. סטטיסטיקה מעניינת שקשורה לזה: בניגוד למה שמצטייר בכלי התקשורת פעמים רבות, הרוב המוחלט של מקרים של התעללו

מה שאף אחד לא מדבר עליו. הסדרה "מקום שמח" קיבלה מאות ניתוחים וביקורות, ורובם המוחלט התמקדו בזוגיות הלא המסעירה של ורד ובן. אבל באופן שראוי להתבוננות, יש נושא אחד שהיה מאד מרכזי בסדרה והייתה לזה התייחסות מאד מעטה בביקורות. זה הנושא של הגיל השלישי שהיה חלק משמעותי בסדרה, ודווקא אני רוצה לדבר על זה. ראשית כל, השחקנית תיקי דיין וליה קניג קיבלו תשבוחות על המשחק שלהם, אבל הניתוח הסוציולוגי- פסיכולוגי של רוב הביקורות קפץ במהרה לוורד ובן. ולא בכדי. מאד קל להתעלם מהנושא של ה"גיל השליש

כשאדם מאבד את הקשר לתדר שלו, הוא נסחף מדי לעבר או לעתיד. אחד הביטויים לכך, היא ההיסחפות לנוסטלגיות. אנשים מדוכאים, נוטים להדגיש את היופי והתום של הילדות למשל, או החופש של הנעורים, המקסימות והכוח של היותם בני עשרים, שלושים, ארבעים, וכו'- כל אחד על פי המקום שלו בחיים. בעצם, האדם משווה את עצמו- לעצמו של פעם. וזה לא פחות קשה, מאדם שעסוק בלהשוות את עצמו לאחרים כל הזמן. ההשוואה לעצמי של פעם, מנתקת אותי מהתדר שלי. התדר שלי, פועם בהווה, ומשתנה בגוונים שלו, על פי הכיוונון המסתורי של ה

אחד הדברים הכי מעוררי פחד עבורי בתהליכים עם משפחות, זה לראות איך הילדים מתגייסים כדי להגן על הורה אחד מהחרדה שלו- ולפעמים- באופן שהוא לא מודע, אלים והרסני כלפי עצמם ואחרים. זהו מקרה קצה ומשמעותי בארכיקטטורה של המבנה הנפשי שאליס מילר כינתה הנפש של "הילד המחונן". אבל זאת הגרסה האלימה והלא מדוברת כל כך. אז אנסה לתאר אותה קצת כעת. המחשבה הזאת קיבלה עבורי התגלמות מאד ברורה במקרה פלילי שהתפרסם עכשיו בארה"ב- שקשור לקהילה היהודית ושיכול ללמד הרבה על דינמיקה משפחתית שכזו. מדובר במקרה

להסתכל בעולם דרך O. לוילפרד ביון, אחד מהפסיכואנליטיקאים המשפיעים ביותר במאה הקודמת, היה רעיון מאד מעניין. הרעיון הזה החל להתגבש אצלו,...

איך המטפל שלכם הגיב כשאמרתם לו שאתם רוצים לעזוב את הטיפול? האם הוא הגיב באופן שיצר אצלכם בלבול? אשמה? תחושה שאתם ילדותיים? קפריזיונרים?...

חלק מוויכוח טוב עם אדם אחר, זה שהוא הופך להיות דיאלקטי. מה פירוש "דיאלקטי"? דילאקטי זה מצב שבו אני מתחיל עם דעה מסויימת, והדעה הזאת- לא...

אחד הסיפורים המדהימים ביותר, שיצא לי בחיי לחזות בו באופן אישי, היה בהתנהגותו של ילד בגיל יסודי איתו עבדתי לפני שנים רבות כשעבדתי בבית ספר...