אחד הדברים הכי מעוררי פחד עבורי בתהליכים עם משפחות, זה לראות איך הילדים מתגייסים כדי להגן על הורה אחד מהחרדה שלו- ולפעמים- באופן שהוא לא מודע, אלים והרסני כלפי עצמם ואחרים. זהו מקרה קצה ומשמעותי בארכיקטטורה של המבנה הנפשי שאליס מילר כינתה הנפש של "הילד המחונן". אבל זאת הגרסה האלימה והלא מדוברת כל כך. אז אנסה לתאר אותה קצת כעת.

המחשבה הזאת קיבלה עבורי התגלמות מאד ברורה במקרה פלילי שהתפרסם עכשיו בארה"ב- שקשור לקהילה היהודית ושיכול ללמד הרבה על דינמיקה משפחתית שכזו. מדובר במקרה של משפחה יהודייה- אמריקאית בשם משפחת אדלסון. משפחת אדלסון ניהלה מרפאה לרפואת שיניים שהצליחה למדי- והפכה אותם למיליונרים. הבת הקטנה במשפחה, וונדי אדלסון, הייתה נשואה לפרופסור למשפטים, בשם דן מרקל- יהודי שומר מצוות בוגר הארוורד והאוניברסיטה העברית והיו להם שני ילדים קטנים. יום בהיר אחד ב2014, דן מרקל נורה למוות במכונית שלו. חקירת הרצח העלתה במשך שנתיים אבק- עד שחוקר משטרה צעיר ועקשן, החליט ביוזמתו להיכנס לעוברי הקורה, ולסרוק את כל הכבישים באזור של אותו היום עד שאיתר מכונית חשודה. מפה לשם, במלאכת נמלים, הוא מצא את שוכרי המכונית ואת שני היורים בפרופסור, שהיו חברי כנופייה דרום אמריקאיים.

עכשיו- מה יש לחברי כנופייה לפגוע בפרופסור יהודי למשפטים? וכאן מגיעה התפנית בסיפור: מסתבר שאחד מחברי הכנופייה, היה נשוי בעבר לחברה של הגיס של דן מרקל (לאח של אישתו ). וכאן נחשפת דינמיקה משפחתית שלצערי, נפוצה בהרבה משפחות- אבל הביטוי שלה במקרה זה היה הרסני וקיצוני. מה שהתברר בהליך הפלילי, זה שלדן מרקל ולאישתו וונדי אדלסון היו בעיות בזוגיות והם החליטו להתגרש. אבל האמא של וונדי- דונה, מזכירה רפואית במכון אדלסון, לא לקחה את זה בקלות. היא התחילה להגיד לנכדים שלה    ( הילדים של דן ובתה ), ש: "אבא הוא מטומטם" ו"טיפש" ולפעול בדרכים שונות כדי לגרום לקרע. כל זה הוביל לכך שדן ניסה למנוע מדונה הסבתא לראות את הילדים בלי השגחתו כי הוא חשש שהיא מנסה לגרום לניכור הורי כלפיו. ואז דונה אדלסון החליטה להכריז עליו מלחמה, ובעצה אחת עם בנה ( צ'ארלי ) שחברתו הייתה נשואה בעבר לאיש כנופייה, הם שילמו לחברי כנופייה, שיירו בדן מרקל. במשך כשנתיים הם הרגישו בטוחים ואף אחד לא חשד במשפחה היהודית המושלמת. אבל לבסוף, הכל התפוצץ והוביל למשפט מאד מתוקשר וסנסציוני- של סבתא יהודייה מיליונרית, שנשלחה השבוע למאסר עולם יחד עם בנה צ'ארלי באשמת רצח.

כשנתקלתי בסיפור הזה, ניסיתי להבין איך דבר כזה קורה- איך קורה שאנשים נבונים ובעלי יכולות בחברה- כמו צ'ארלי ודונה אדלסון, יכולים להתדרדר לרמת מוסריות נמוכה כל כך. ראשית כל, זה כבר מצביע לנו שהקשר בין IQ למוסריות הוא באמת- כפי שאומר המחקר על אישיות, כנראה 0 עגול. אבל עדיין התקשתי להבין את הסיפור.  כמה חוסר בריאות בדינמיקה משפחתית צריך כדי שאמא ובן יתאמו יחד מהלך כזה- בלי שאף אחד מהם יאמר לשני בשלב כלשהוא: "את.ה יודע- אנחנו אולי קצת מגזימים. אולי זה רעיון לא כל כך טוב. בו ניתן לעורכי דין לטפל בזה".

לכן, ישבתי וקראתי את העדויות, ההתכתבויות ותמלולי השיחות בין דונה ( הסבתא ) לצ'ארלי ושאר בני משפחתה כדי להבין מה הייתה הדינמיקה המשפחתית שם ואולי אפשר ללמוד מזה משהו. מה שגיליתי- הוא כדלהלן: 

סבתא דונה הייתה אישה ניורוטית ושתלטנית למדי. הניורטיות כללה גם חרדתיות גבוהה, וגם נטייה לכעס ותסכול. בנוסף, היא הייתה אדם מאד אסרטיבי, עם נועם הליכות נמוך. ( מי שמעניין אותו המושגים הללו לעומק- עשיתי פודקאסטים בנושא של אישיות בעבר ). ילדיה תיארו אותה מגיל קטן כמי ש"מוציאה דברים מפרופורציות", מישהי שהכל נהייה דרמטי אצלה במהירות הבזק. כשדונה שמעה שהבת שלה מתגרשת, היא כתבה מיילים ארוכים, דפים על גבי דפים עם הוראות מדוקדקות לבתה לגבי מה היא צריכה לעשות כדי "להילחם בדן". במילים אחרות, היא הייתה מישהי שנהגה לעשות "ניהול מיקרו" לאחרים ולילדיה בפרט.

אבל הנקודה המעניינת עבורי- לא הייתה קשורה ישירות בדונה- שהיא דוגמא מצויינת למישהי עם הפרעת אישיות לא מאובחנת, אלא דווקא מה שעניין אותי זה החיבור המעוות בינה לבין הבן שלה- צ'ארלי. איך הם יצרו "כת קטנה" שבה החשיבה היא כל כך לא ערכית ופרועה? 

נמשיך להבין את הדינמיקה הזאת: צ'ארלי, הבן האמצעי של דונה- היה על פי עדויות, הילד ה"חביב" על אמא שלו. היא הייתה מנהלת איתו שיחות ארוכות יותר מאשר עם שאר הילדים, והייתה נשענת עליו ברגעי משבר שהיו תמידיים בחייה. היה לו כישרון כנראה להרגיע אותה. הוא היה האוזן הקשבת שלה, וגם השותף הראשי בעסק המשפחתי- ממשיך הדרך. בשיחות בין צ'ארלי לאימו, הוא תמיד תפס את עמדת ה"רגוע והמרגיע", בעוד אמו, נשענה עליו לקבל תמיכה ו"חוכמת חיים".

וכבר כאן אני רוצה להציע התבוננות על הדינמיקה הזאת, שקצת מזכירה את הספר של אליס מילר "הדרמה של הילד המחונן", אם כי בזווית עבריינית יותר: אני סבור שצ'ארלי הוא דוגמא שלא מדברים עליה מספיק- של  מה קורה כאשר הורה "מגייס" את אחד הילדים במשפחה, להיות המרגיע התמידי של החרדות שלו- וכאשר במשפחה יש גם נטיות אנטי חברתיות. כי לפעמים, כמו בתיאור של אליס מילר, התוצאה היא מאד "פרו חברתית": הילד גודל להיות "ילד מחונן"- מטפל כלשהוא בתחום הנפש- זה שמרגיע חרדות של אחרים ומרגיש נצרך בשל כך, ואז- למרות ה"עצמי הכוזב" של האדם, יש בכך מן התרומה לחברה. אבל לפעמים, וכאן לדעתי אין מספיק כתיבה בנושא- הילד- מסיבות אישיותיות- גנטיות וגם תרבותיות- הופך להיות ממש אלים כדי להוריד את החרדה של ההורים שלו. כלומר, הוא מתרגל להיות זה שעושה מעשים יוצאי דופן, מסוכנים, וחסרי עכבות, כדי להרגיע את ה"חרדה" של דמויות הסמכות שסביבו- שמעוררת גם בו חרדה עצומה. עלולה להיווצר אצלו נטייה להיות ה"אביר על הסוס הלבן" ובלי מודעות, הוא הופך להיות סחוף אל תוך דרמות משפחתיות שלא קשורות אליו- ונעשה מכור ל"להציל" את מי שצריך.  בבגרותו, הוא יכול למצוא את עצמו משרת של דמויות סמכות שונות, שהוא נעשה "פותר הפתרונות" שלהם.

זה אולי נשמע מוגזם קצת הזווית שאני מתאר, ובאמת, מי צריך להתעכב על הפסיכולוגיה של עבריינים יותר מדי? על עולם הנפש של חברי ארגון פשיעה- שנאמנותם למנהיג היא, דרך אגב, נאמנות משפחתית לחלוטין? אולי אפשר להסתפק בהסבר גנטי- אישיותי.  אפשר פשוט לומר:  צ'ארלי הוא נרקסיסט, שלמד לחקות את אמא שלו הנרקסיסיטית. מעולם לא אמרו לו "לא"- ולכן הוא למד לעשות ככל העולה על רוחו, כמו כל העבריינים. ברור שתיאור שכזה הוא גם נכון. אבל נראה לי שמתחת לפני השטח של האדם חסר הגבולות הזה, יש גם תופעה של אדם שמשהו ביכולת שלו להפריד בינו לבין מערכת משפחתית שמגייסת אותו בעוצמה, להיות השליח שלה, לא קיימת. יש פה גם סיפור על אדם נרקיסיסטי, כמובן. אבל כזה שהנרקסיזם שלו מגוייס למטרה של "חיסול חשבונות" עבור דמויות סמכותיות.   

אז מה אפשר ללמוד מזה, כאנשים נורמטיביים? 

אולי מה שמשמעותי עבורי, הוא לראות את הנזק שנוצר כשהורה נשען באופן תמידי- מתמשך ולא פרופורציונלי,  על הילד שלו כדי להרגיע את החרדות שלו. זה עלול ליצור נזקים באופן שקשה בדיוק לשים עליהם את האצבע. לפעמים, הילד יוצא פשוט "אובר רגיש" לאחרים ולתחושות שלהם. ולפעמים, הוא הופך להיות ה"כלב הנאמן" של דמויות סמכות שמבקשות ממנו- במישרין או בעקיפין- לעשות דברים לא אתיים, כדי שהחרדה שלהן תשכך.

בתמונה: צ'ארלי אדלסון לפני הרשעתו.