היררארכיה ביער: יוסף התנכ"י, וחלומות של שררה בעולם של ציידים לקטים"

סכסוכי אחים הם נושא שחוזר על עצמו בספר בראשית, אולם הסכסוך בין יוסף ואחיו כולל בתוכו סוגייה מתחום האנתרופולוגיה שלמיטב ידיעתי, לא קיבלה יחס עוד מהוגים שונים. לדעתי, התייחסות שכזו מסוגלת להאיר את הסיפור התנכ"י בצורה רעננה.

 תחילה, דומה שהקצף יוצא על יוסף בגלל חלומות שבהם הוא מתנשא על אחיו ועל הוריו. אולם, האם התנשאות זו מצדיקה את הזעם הרצחני של אחיו כלפיו? את זריקתו לבור? ואת שיוויון הנפש של האחים כלפי מי שהוא בשר מבשרם?  מנקודת מבט מודרנית, קל לתפוס את יוסף כטיפוס "חולמני" בלבד שאולי נוטה לשחצנות קלה של גיל הנעורים, כזאת שיכולה להוביל לאנטגוניזם מסויים כלפיו. אך קשה להבין מנקודת מבט זו את תגובתם החריפה של האחים כלפיו. האם מדובר בפסיכופטים ממש? או בחבורה קלת דעת של רוצחים מחוספסים? כיצד ניתן להבין את המניעים שלהם ביחסם לאחיהם הקטן? את האופן האכזרי שבו הם דנים אותו למוות, ואז לגלות ולעבדות, על סמך חלומות שאותם הוא משתף בדרך כמעט נאיבית?

תשובה לשאלה זו, אפשר אולי למצוא בקרב חוקרים של התנהגות של ציידים- לקטים. בסוף שנות התשעים, כתב חוקר מהארווארד בשם כריסטופור בוהם ספר הנקרא: "Hierarchy in the forest". הספר בחן תופעה מרתקת ואוניברסלית בחברות ציידים לקטים, הקשורות למנהיגות. דומה שחברות נוודים אלו, מאפריקה ועד אוסטרליה, נמנעות ממינוי מנהיגים יחידים בקרבן, ופועלות באופן שניתן לכנות 'שיוויוני'. התזה של בוהם הייתה תזה אבולוציונית- פוליטית: הוא טען שהאנושות החלה את דרכה הפוליטית באופן שדומה לשימפנזים, כאשר זכרי אלפא דומיננטים השתלטו על משאבים של הקבוצות הקטנות שבהן חיו ( ביניהן הנשים והזכות להזדווג עימן ) ודחקו הצידה את שאר הזכרים. אולם בשלב מסויים על פי בוהם, בני אנוש החלו להרוג זכרים בעלי מאפייני אלפא דורסניים מדי, ולהתנהל באופן "שיוויוני" יותר, כאשר הם מפעילים סנקציות תרבותיות חזקות המונעות מאנשים בולטים לבטא את הדומיננטיות שלהם ביתר שאת בקבוצה. סנקציות אלו נותרו כסימן היכר משמעותי של חברות לקטים- צידיים, אך נדחקו הצידה, שוב, לטובת הירארכיות פוליטיות ברורות יותר המאפיינת חברות גדולות יותר בימינו. על ההבדל בין חברות ציידים לקטים 'שיוויוניות' לחברות מודרניות יותר מבחינת היחס להיראררכיה פוליטית, כותב בוהם כך:

"במאה התשע עשרה ובאופן גובר והולך, אירופאים החלו לפגוש אנשים אנאלפבתים (Nonliterate pepole), שגרו בחבורות נוודים קטנות, שליקטו למחייתם והחליפו את מקום מגוריהם לפחות כמה פעמים בשנה. הזרים ההירארכיים הללו ( האירופאיים ) בדרך כלל רצו משהו מה"ילידים", ומסיבה זו ביקשו באופן קבוע לדבר עם "ראש הקבוצה". בהתאם לרקע הפוליטי שלהם, בו דמויות סמכותיות היו רבות, היה זה טבעי לחלוטין מצידם של האירופאים לבקש לדבר עם האדם האחראי. ההיעדר של כל סמכות שהתגבשה סביב אינדבדואל בקבוצה, הובילה לעיתים לתסכול ריאלי, ופעמים רבות לתמיהה פוליטית- או תדהמה". ( עמ' 61 ). בוהם ממשיך ומצטט אנתרופולוג קודם, שמתאר את תפיסת ההירארכיה בחברות ציידים לקטים בדרום אמריקה:

 "לבני האונה (Ona), לא היו ראשי קבוצה- נבחרים או שכוחם עבר בירושה. אנשים בעלי יכולת יוצאת דופן הפכו באופן בלתי מוכרז למנהיגי הקבוצה- אולם, אדם אחד ( בקבוצה זו ) יכול היה להיות מנהיג ביום מסויים, וביום אחר- מישהו אחר... מדען מסויים ביקר אותנו ובמענה לשאלותיו, הסברתי לו שלאונה אין ראשי שבטים, כפי שאנו מבינים מושג זה. כיוון שראיתי שהוא לא מאמין לי, הזמנתי את קאנקוט ( בן קבוצה האונה ), שבזמן ההוא כבר הבין ספרדית... המדען חזר על שאלתו וקאנקוט, מנומס מדי מכדי לענות בשלילה, ענה כך: "כן, סניור, לנו האונה, יש הרבה ראשי שבטים. כל גבר הוא הקפטן, וכל אישה היא המלחית". ( עמ' 62 ).

אם כן, כיצד חברות ציידים לקטים, מונעות את ההתפתחות של סמכות מרכזית בקרבן?  בוהם מביא את דבריו של אחד מבני הקונג (!Kung) במדבר קאלהרי, שמתאר את ההתנהגות המצופה מציידים מוצלחים:

"נניח שאדם צד. אסור לו לחזור הביתה ולהודיע כמו רברבן: 'הרגתי ציד גדול בשיחים'! קודם כל, עליו לשבת בדממה עד שאני או מישהו אחר באים לאש ושואלים: 'מה ראית היום'? הוא עונה בשקט: 'אה, אני לא מוכשר בשביל ציד. לא ראיתי כלום... אולי משהו קטן'. אז אני מחייך לעצמי, בגלל שאני יודע שהוא הרג משהו גדול". ( עמ' 45 ).

הצניעות המובלטת הזאת, על פי בוהם, היא אמצעי הגנה של אינדבדואלים בקרב חברות ציידים לקטים, המאפשרת להם לאותת לחבריהם שהם אינם מחפשים לשלוט בקבוצה ושהם אינם מאיימים על אחרים. הקבוצה עצמו, מפעיל אמצעים תרבותיים מתוחכמים המונעים מאדם אחד לנכס לעצמו שליטה במשאבים ולהתבלט יותר מדי. למשל, בקרב בני הקונג ישנם חוקים ברורים לגבי מי שייך הבשר שניצוד במהלך צייד. על פי חוקי הקבוצה, הצייד שייך לבעלים של החץ הראשון שפגע בחיה. האיש הזה, שייתכן מאד שלא היה כלל באירוע הצייד, נדרש לחלק את הבשר הניצוד לכל ראשי המשפחה בקבוצה. כיוון שאנשי הקונג מחליפים ביניהם חיצים באופן קבוע, ישנה רנדומיזציה של תפקיד מחלק הבשר לקבוצה. רנדומיזציה זו, על פי בוהם, מאפשרת להוריד מתחים בקבוצה שיכולים להיגרם ממצב שבו צייד אחד מוכשר מאד, מתחיל לטפס בסולם ההירארכי על חשבון חבריו בזכות הכישרון הייחודי שלו.

למעשה, בוהם טוען שחברות לקטים ציידים רגישות מאד להפרה של המרקם החברתי השיוויוני שלהם. כל גילויי דומיננטיות על ידי אדם יחידי בקרבן, נתפסות כהפרה של טאבו וכהתנהגות בלתי מוסרית. אנשים שמתנהגים באופן דומיננטי מדי, או שמגלים שאיפות פוליטיות כלשהן בקרב קבוצת לקטים- ציידים, מסתכנים בחרם כלכלי- חברתי ( שעלול דה פאקטו, למנוע מהם את היכולת לשרוד), או גרוע מכך: להיות מוצאים להורג. על פי בוהם, בחברות אלו, "שחצנות נחשבת כפשע. קמצנות גם נתפסת כסטייה חמורה, אבל זהו האדם השחצן שנתפס כמי יש לו את הפוטנציאל להיות מסוכן" ( עמ' 61 ). אמנם, ציידים לקטים בוחרים במנהיגים מסויימים לצורך פרוייקטים ספציפיים הדורשים מומחיות- אך מנהיגים אלו נבחרים לזמן מוקצב בלבד ובאופן קפדני. כאשר מנהיגים אלו נבחרים, הם מקפידים מאד על החצנה של טוב ליבם, נדיבותם, וחוסר רצונם לתפוס עמדה של שררה כתוצאה ממנהיגותם הזמנית. התכונות שפוסלות אדם מלהיות בעמדת מנהיגות שכזו בקבוצת הקונג  למשל, הן: "שחצנות, דומיננטיות יהירה, רברבנות וריחוק אישי" ( עמ' 69 ). תכונות אלו- לא רק שהן פוסלות את האדם ממנהיגות, הן גם מסכנות אותו בנידוי ובסילוק מהחברה הקטנה שבה הוא חי כל חייו. נידויים שכאלו כוללים מספר שלבים: הראשון, רכילות גוברת. השני, לעג מכוון. השלישי- התעלמות חברתית בוטה ( החל מחוסר ביקורים, ועד צמצום השיח לעניניים טכניים בלבד ). והרביעי- סילוק מהקבוצה או הוצאה להורג.

הבנת הנורמות התרבויות של חברות ציידים לקטים, יכולות להקל עלינו לטעמי להבין גם את הפסיכולוגיה שמאחורי היחס של האחים אל יוסף בסיפור התנכ"י. אמנם, יוסף לא חי בקרב חברת ציידים לקטים- אלא בחברת רועים- נוודים למחצה, אולם ההשפעה של הטאבו של חברות אלו עדיין ניכר בסיפור התנכ"י. יוסף, המדבר את חלומותיו באופן חסר עכבות, איננו נתפס על ידי אחיו רק כפטפטן שחצן וחולמני, אלא כאדם בלתי מוסרי ומסוכן. בחברה המודרנית שלנו, שררה פוליטית היא דבר מובן מאליו ולאוזנינו, חלומותיו של יוסף יכולים להיתפס כביטוי של משאלה ילדותית שלא במקומה, או כגאווה חסרת מודעות. אולם בקרב חברה נוודית למחצה, חלומותיו נתפסים כדבר גרוע בהרבה: כאות מבשר סכנה, כאיום ממשי על המרקם העדין שמחזיק משפחה שלמה ביחד, וכהפרת טאבו מרכזי ביחס לשיוויון פוליטי, טאבו שמשמש כדבק מאחד במשך מאות אלפי שנים. יוסף עובר למעשה את כל השלבים של הנידוי המקובלים בחברה ציידית- לקטית כלפי אנשים שאפתניים מדי: רכילות ולעג ("הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא" ), התעלמות חברתית ( האחים רועים לבדם בשכם ) ולבסוף- סילוק מהקבוצה. הבנת הפסיכולוגיה הייחודית של חברת ציידים- לקטים, מאירה לדעתי את סיפורו של יוסף באור מורכב ומובן יותר לאוזניים כמו שלנו, שהן בעלות כללי מוסר שונים מחברות קדומות יותר.