כבר שבוע שאני מנסה לכתוב פוסט, על הקשר בין חיזור, לבין פמיניזם ושיווין ביחסים, ואני כל הזמן כותב ומוחק. אני מבין שעצם הקושי שלי לכתוב, מייצג את המורכבות עצמה שאני רוצה לכתוב עליה: הרצון להביא משהו- איזה מתנה למרחב, שלדעתי תעזור לזוגות, לבין המתח הזה שאולי אני דורס, פוגע, לא רגיש. ועל זה בדיוק אני רוצה לדבר היום: על האופן שבה אנחנו, בשם רעיונות טובים של כבוד אמיתי לזולת, עלולים להעצים באופן לא נכון חרדה טבעית מדחייה שיש בנו, ולהימנע מלעשות טוב בעולם ובזוגיות בפרט דרך לקיחת סיכונים.

על כל פנים היום זה היום. וארצה לדבר בעצם על מה קרה לגברים ולאומנות החיזור בימינו. קודם כל, אני רוצה לדבר על החשיבות של הפמיניזים בעיניי- ובזוגיות בפרט, כנקודת מוצא לשיח. ראשית כל, התנועה הפמיניסטית היא תנועה מאד חשובה בעיניי, מאד מבורכת, ומאד מוסיפה ליחסי גברים ונשים בעולם. היא מאד מעמיקה אותם, בגלל שעד לפני כ 150 שנה, גברים ונשים- לא יכלו באמת לרוב להיות חברים בגלל שהתחומים של העניין שלהם היו כל כך נפרדים. גברים חיו בעולמות משלהם- ההשכלה, היצירה והעבודה, ונשים חיו בעולמות משלהם- גידול הילדים ועבודות הבית, ומקום המפגש היחיד עבור זוגות רבים היה פעמים רבות בסעודות עם הילדים, או בחדר המיטות. ייתכן, שהתמימות של דורות קודמים הקלה על החוויה המפוצלת והבודדה הזאת. הציפיות הרגשיות לא היו גבוהות כל כך מבן ובת הזוג, ולכן גם המרחק לא היה מכאיב כל כך. במובן הזה, התנועה הפמיניסטית הפכה את עולם הזוגיות והמשפחה למקום בהרבה יותר מעניין, מסעיר ומרגש. באופן ספציפי לגברים, המתנה של הפמניזים הייתה שהיא נתנה להם אפשרות לחיות בעולם שבו יכולה להיות להם חברות אמיתית עם אישה, כי הם חולקים איתה את אותו מרחב תרבותי ונפשי. בזכות הפמיניזים, המפגש בין גברים ונשים נעשה בהרבה יותר רחב מגידול ילדים וחדר המיטות. אז במובן הזה, פמיניזם זה הברכה בה"א הידיעה עבור גברים.

ויחד עם הברכה העצומה שהתנועה הפמיניסטית הביאה לעולם ולחיי הזוגיות בפרט, יש משהו בתנועה הזאת שלדעתי פורש לא כהלכה על ידי גברים מסויימים, שדופק להם את חיי האהבה באופן נרחב למדי. גברים אלו- אימצו את הרעיונות בנוגע לשיוויון בין המינים לא רק באופן שמקדם חברות אמיתית בינם לבין בת הזוג שלהן, אלא גם באופן שמעצים את ההימנעות הטבעית שלהם מלקיחת סיכון בקשר ומלחוות בושה. גברים אלו, אימצו עמדה נפשית שתלויה באופן אבסולוטי באישור של בת הזוג שלהם- כדי להרשות לעצמם להביע תשוקה בתוך קשר. במילים אחרות, גברים אלו ויתרו אט אט על הרעיון של חיזור בתוך מרחב לא וודאי, והחליטו שהכי "נכון"- ללכת על בטוח: לחכות לסימנים ברורים והסבר ברור מהצד השני איך ומתי להעמיק את הקשר, מאשר לטרוח ולחשוב על זה בעצמם, ליזום באזורים לא ידועים ולהסתכן בדחייה. הם גילו שיותר בטוח עבורם לשאול באופן גלוי את בת הזוג שלהם אם היא רוצה "לעשות משהו היום", ולהסתפק בתשובה שטחית של "לא", במקום להסתכן ולשיר סרנדות מתחת לחלון. והתוצאה של הגישה הזאת הרבה פעמים, זה ייבוש עמוק לשני הצדדים במשך המון זמן.

ובא לי להגיד לגברים היקרים הללו: הכבוד שאתם מרגישים כלפי בת הזוג שלכן, ממש לא נותן לכם את הפרבילגיה להיות תגובתיים בלבד בקשר. הרצון שלכם להיות עדינים וקשובים, ממש לא נותן לכם פרבילגיה לוותר במהירות האור על יוזמות שאתם יודעים שיעשו טוב בזוגיות. מידה מסויימת של התעקשות אוהבת היא מאד טובה לקשרים שלנו והיא מיומנות שכולנו צריכים ללמוד אותה במערכות יחסים- גברים ונשים כאחד. נכון, לפעמים אנחנו מתעקשים במערכות יחסים ממקום לא מחובר: ממקום כוחני, פצוע ונעלב. זה בהחלט לא 'חיזור'. אבל יש צורה של עקשנות אוהבת בקשרים- התעקשות רגישה שיודעת כמובן גם לקבל "לא" מהצד השני ולכבד את זה, אבל בד בבד- גם כזאת שמאמינה בעצמה ובזכותה להציע התחדשות, עומק ורומנטיקה, בלי אישור מקדים לכך ובלי עידוד וודאי. היכולת לחזר בתוך קשר, גם בלי הכוונה מדוייקת מהצד השני, היא כל כך חשובה, כיוון שכולנו, גברים ונשים כאחד, זקוקים לפעמים ל"קול קורא במרחק"- פיתוי אל תוך האהבה והפואטיקה- במיוחד בזמנים שאנחנו רחוקים מכך ועמוסי דאגה יום יומית. בתוך עולם של משימות והישרדות, כולנו זקוקים למשיכה האוהבת של מישהו שלפעמים מאפשר לנו "לשכוח את עצמנו", וליפול אל תוך מרחב אוהב שלפעמים אנחנו לא מסוגלים לראות מרוב הלו"ז של חיינו ומרוב הגנות על הלב שהצטברו. במובן הזה, חיזור הוא לא טקטיקה מתוחכמת- אלא הוא מתנה אמיתית של אנשים בוגרים ואוהבים זה לזה.

אז כגברים, מותר ורצוי שיגידו "לא" לחיזור שלנו, ומותר ורצוי שיגידו "לא" לרצונות שלנו, ומותר ורצוי שיגידו "לא" לתשוקות שלנו- אבל לא מותר ורצוי שנוותר על ההבעה של הרצונות והתשוקות שלנו, וננוח על זרי הדפנה של פאסיביות "מכבדת מרחב" ושוממה . לקיחת הסיכון התמידית שלנו, במרחב הלא ידוע של הקשר, הוא הבסיס לזוגיות מכבדת באמת- שמכבדת את החלום של הקיום שאנחנו שוכחים לפעמים- שתלוי בחוט מהשמיים ומבקש שנרים עיניים אליו לרגע.