ארצה לכתוב על המסע שלי להודו, שעשיתי לפני כשנתיים. חזרתי לארץ כמה חודשים לפני החגים ולפני ה 7 באוקטובר האיום וכל המלחמות שהחלו.

אני אכתוב את הרשמים שלי שכתבתי באותה התקופה וקודם כל- על טאמיל נאדו.

טאמיל נאדו

כל שהעמקתי במסע בדרום הודו, מצאתי את עצמי נמשך להגיע אל מדינה בשם טאמיל נאדו. מדינת טאמיל נאדו היא הלב החי של ההינדוהיזם . טאמילית, השפה המקומית, היא השפה המדוברת העתיקה בעולם, זכר לתרבות הדראווידית העתיקה- שהתפתחה בדרום הודו. התרבות הדראווידית היא לדברי טאמילים רבים, השורש העתיק להינדוהיזם ולאומנות הדתית המוכרת לנו כיום. הטאמילים נוהגים לומר: "אני הינדי מאה שנה, אבל טאמילי כבר אלף שנה". צבע העור של הטאמילים, כמו רוב תושבי דרום הודו, הוא כהה יותר מהצפון וישנו מין דיון או ויכוח היסטורי שבו טאמילים רבים חשים את עצמם כמקור של התרבות האמיתית של ההינדוהיזם, נושאי המסורת הדראווידית שנבדלת מבחינה היסטורית מההשפעה של התרבות ה'ארית' שעל פי הדוברים- הגיעה מהצפון ו"כבשה" את הילידים המקוריים בדרום. בדיון הזה, הארים העתיקים נחשבים כנושאי התרבות הזכרית התוקפנית, בעוד הדראווידים מהדרום נתפסים כנקביים יותר, עם כל הסממנים של הודו של גאנדי. כמובן, כיום כל הודי הוא נצר למשפחה גנטית אחת גדולה של ארים ודראווידים, אבל טאמילים כיום עדיין שומרים על תרבותם הייחודית ועל 'גאוות יחידה'. אחד הקשיים שלי למשל בטאמיל, היה זה שרוב האנשים שם לא מדברים אנגלית ואפילו לא הינדית- שאותה הם לא טורחים ללמוד. כך שמעט ההינדית שרכשתי בצפון לא עזרו לי כל כך בטאמיל.

 בטאמיל התחלתי להרגיש שאני ממש בעומק של התרבות ההינדית. ראשית כל, טאמיל מלאה במקדשים- מהם עתיקים מאד, יותר מכל מקום אחר בהודו. התרבות שם היא מאד דתית ורצינית. האל המרכזי שנוהגים לסגוד לו הוא שיווה- אחד משלושת האלים הראשוניים של התרבות ההינדית ( וישנו וברהאמה הם האחרים ). כיוון ששיווה נחשב בדת ההינדית ל'חסר צורה', אולי לנקודת ה'אין', הסגידה אליו היא בעלת מימד מופשט יותר יחסית. נאמר לי שבעוד שלוישנו ההודים סוגדים באופן 'מתוק'- עם מוסיקה ואוכל טעים, הסגידה לשיווה היא פחות מוסיקלית וחושנית.

עם זאת, הרצינות הדתית גם מביאה דברים יפים איתה. האנשים בטאמיל הם אנשים ישרים מאין כמותם, אם ניתן להכליל. עד שהגעתי לטאמיל, התרגלתי שכתייר, כל דבר עולה לי כסף ואם לא אהיה בתשומת לב, יש אפשרות טובה שגם יעקצו אותי. בטאמיל המקומיים ניסו לשחרר אותי מההגנות שרכשתי. אני עד היום זוכר את המבטים המופתעים והנעלבים של המוכרים שהתנהגתי איתם כמו תייר. למשל, רציתי לקנות בננה אחת בלבד והמוכר ניסה להגיד לי לקחת בחינם. בכל זאת נתתי לו 10 רופי. הוא הניע את הראש שלו באכזבה ובייאוש . הבנתי שאני צריך ללמוד לקבל גם...

קשיי השפה גרמו גם לכך שהייתי זקוק להרבה פאנטומימה ותיווך מצד עוברים ושבים לפעמים כדי לקנות אוכל למשל. המקומיים היו מוודאים שאני משלם את הסכום המקומי על האוכל, ומקבל את התמורה המקומית במלואה ( "תוסיף לו" היו אומרים למוכר ששפך לי אוכל לקערה ). לא הייתה הסכמה שבשתיקה לעקוץ אותי כיוון שאני תייר- כפי שהורגלתי למשל, במקומות אחרים בהודו. זה היה באמת חוויה מרפאת עבורי, אחרי הצפון וגם אחרי קרלה- שבה לפעמים המוכר "שכח" להחזיר לי את העודף המדויק והייתי צריך להזכיר לו.

עוד מאפיין של הדתיות בטאמיל, זה הלבוש של הנשים. בכל האזורים שהייתי בהם, הנשים מתלבשות מ-ה-מם. הן כולן לבושות לבוש מסורתי- סארי יפייפיה, צבעוני. הרבה פעמים הן מוסיפות גם קליעות של פרחים לשיער. זה ממלא את הרחוב ביופי ובהשראה, כאילו כל צבעי הקשת ממלאים את היום יום. זה לא משנה אם את מנקת רחוב של העייריה, קבצנית קשישה, או סטודנטית צעירה. כולן בטאמיל ( באזורים הכפריים כמובן ) מקפידות להתלבש כך. אחרי שבאתי מקרלה היותר מתוחכמת, נדהמתי מהתופעה כל כך, וחשבתי שאני מדמיין. לכן, יום אחד בהולכי ברחוב אמרתי לעצמי: בוא נראה כמה זמן יעבור עד שאראה מישהי שלבושה לא יפה. האם קיים דבר כזה? עברו כמה דקות ואז ראיתי אותה: תיירת מערבית חייכנית ונעימת פנים, שהלכה עם בן זוגה, לבושה בג'ינס קרוע וטי שירט רפוי.

אין ספק שיש דברים רבים שאישה הודית כפרית הייתה מחליפה בשמחה עם האישה מערבית הזאת, בעיקר בכל מה שקשור לביטחון אישי ורווחה כלכלית. אבל אני בספק אם לבוש הוא אחד מהן. האישה הכפרית בטאמיל רואה את הלבוש שלה כמו שהטאמילים רואים את המקדשים שלהם: מעבר לעוני, לקשיי היום יום, יש נקודה שאי אפשר לקחת ממך: אי אפשר לקחת ממך את היופי המסתורי שלך. גם אם את בת 90, והבריאות שלך לא מדהימה, ואת עדיין צריכה לקבץ נדבות בחום הלוהט, את לא תוותרי על זה. זה יבוא איתך לכל מקום, בגאווה עמוקה.

בתמונה: מבט מלמעלה על מקדשים בטאמיל נאדו, טריוואנמאנלי.