בשבוע שעבר, כתבתי פוסט בנושא של משפחת סטרוק. הפוסט עורר דיון רב, שנסוב סביב נושא מאד כואב: למי מאמינים ולמי לא- ובעיקר כאשר יש כמה גרסאות שונות. זה נושא עם הרבה השלכות נפשיות, משפטיות ואתיות- והוא מופיע כסוגייה משמעותית לא רק במקרי קצה שמופיעים בתקשורת- אם כי שם תחושת הכאב וחוסר הצדק הם הכי בולטים.

לכן, בפוסט הנוכחי, אני רוצה לעסוק בשאלה של האמון בחיינו באופן נרחב יותר מאשר מקרה ספציפי זה או אחר. אני סבור ששאלה זו היא בעלת ערך נפשי, תהייה אשר תהייה העמדה שלכם בסוגיות חברתיות שונות- משום שכולנו נזקקים לתת אמון ולהאמין במישהו או משהו בחיינו, והשאלה מה הדרך הנכונה עבורנו לעשות זאת, היא שאלה משמעותית.

נקודת המבט שלי בפוסט זה, עוסקת בשאלה זו דרך תיאור של שני כוחות נפשיים בתוכנו: אמון, ואמונה. אני רוצה לטעון שהבריאות הנפשית והחברתית שלנו-תרוויח מאד מהיכולת להבדיל בין שתי הכוחות הללו ובמה שהן מייצגים בחיינו. זהו פוסט ארוך יחסית ופחות נועד למי שמחפש שיח אקטואלי- סנסציוני. אז- קחו את זה בחשבון.

אז מה זה אמון ומה זה אמונה? ובאיזה מרחב כל אחד מהם יכול לקבל ביטוי הולם?

קודם כל, אדבר על המושג של אמון בהקשר של מערכות יחסים. באופן כללי, אני חושב שלהיות עם אמון כלפי בני אדם, זה דבר ראוי וטוב. לי אישית, יש אמון בסיסי שאנשים הם לרוב בעלי כוונה ישרה, דוברי אמת, איכפתיים לזולתם, ושאם תתן אמון במישהו, הוא לרוב יוכיח שזה היה הדבר הנכון לעשות.

ויחד עם זאת, לתת אמון באדם אחר- לא אומר בעיניי להיות בעל אמונה בו. זה הבדל משמעותי, והוא שומר על הנפש לדעתי מאד. ואנסה כעת להסביר את ההבדל בין השניים.

אמון, זה מושג חילוני. כשאני מתייחס באמון למישהו אחר, אני עושה את זה על בסיס של "עיקרון ההפרכה" של הפילוסוף קארל פופר: אני מניח שיש משהו, תיאורטית, שיכול לגרום לי גם לאבד אמון בו ( במונחים של פופר: להוכיח שהתיאוריה שלי איננה מוצדקת ) כל עוד הדבר הזה לא קורה, מבחינתי, אני ממשיך לתת בו אמון. במערכות יחסים- זאת בעצם משוואה נפשית שאומרת: אם תאכזב את האמון שלי, אני אוכל לעמוד בהשלכות של זה. לכן, אני מוכן לקחת את הסיכון ביחס אליך, כל עוד האמון לא מופר.

אמונה לעומת זאת, היא לא מושג חילוני, אלא היא מושג דתי. היא לא נשענת על עיקרון ההפרכה הזה. כשאני מאמין באלוהים למשל, אני יודע שאין משהו בעולם שיכול לגרום לי להפסיק להאמין בו. אין מישהו בעולם למשל, שיוכל להביא לי "הוכחה" שהמסתורין של החיים לא קיים ושכולנו חומר חסר משמעות. זאת האמונה שלי, והיא יכולה לשרוד גם את אושוויץ וגם אם אני אגלה שכולנו חלק מתיאטרון של חייזרים שמעבירים ערוצים עלינו כמו באח הגדול. בכל מקרה שלא יהיה, אני אמצא דרך להבין את העולם, מנקודת מבט שהיא חלק מהחוויה האמונית שלי: זאת שמאמינה בקיומה של אינסופיות עמוקה.

במובן הזה, אמון ואמונה הם שתי כוחות נפש חשובים בעיניי- ואנחנו צריכים את שניהם בחיינו. יחד עם זאת, בכל מה שקשור ליחסים עם בני אדם, אני סבור שאמון היא הפרדיגמה הנכונה לעבוד דרכה, ולא אמונה. אתן כמה דוגמאות:

נניח אני יוצא עם מישהי, ויש לי אמון שהיא אהבת חיי- אבל היא אמביוולנטית לגבי הקשר בינינו. אז אם יש לי אמון בתחושות שלי כלפיה, אני אולי אמשיך לחזר אחריה לזמן מסויים, ואנסה לשכנע אותה, עד לנקודה מסויימת. אבל אם למרות החיזור שלי- היא אומרת לי "לא" באופן ברור ועקבי, אני בעצם אמור להיות מסוגל להגיד: או קיי, כנראה שאני טועה. אני מקבל את זה שקורה משהו כרגע- שמפריך את הפרדיגמה שלי, ואני נפרד לשלום. למה? כי יש לי עיקרון הפרכה.

אבל אם לעומת זאת, אני לא במצב נפשי של אמון- אלא אני במצב נפשי של "אמונה" שאני והיא נועדנו להיות יחד- אז לא משנה מה היא תגיד, תעשה, תשדר לגבינו, אני אמשיך ואתעקש להתקשר אליה ולשכנע אותה בכל מחיר. אני אפרש גם את ה"לא" שלה כ"כן", או כ "אולי", או כ"אחר כך". אני אהפוך להיות סטוקר- אובססיבי. וזה בגלל שהחלפתי את האמון בקשר שלנו, באמונה. ובמצב שכזה, אין כבר משהו שיכול להפריך את התפיסה שלי: אני והיא נועדנו להיות זוג, וכל דבר שמערער על האמונה שלי, הופך להיות מושא לתוקפנות מצידי או לפרשנות לוליינית כלשהיא שרואה את הדברים באופן כזה שיתאים כבר לתבנית המוכנה מראש של ההבנה שלי. למה? כי אני לא במצב נפשי של אמון, אלא במצב נפשי של אמונה. ואמונה- אי אפשר להפריך- אפשר רק לפרש מחדש את המציאות לאורה.

אותו הדבר למשל, עלול לקרות ביחס שלנו לדמויות כריזמטיות בחיינו. אם למשל, אני הולך לשיעורים של מיסטיקן מדהים. ולאדם הזה יש שפה מקורית ונפלאה שמאפשרת לי לצמוח בתחומים רבים בחיים שלי. כל עוד אני במצב של אמון כלפיו- המצב הוא בריא ואני אוכל ללמוד ממנו בצורה נכונה. אבל נניח שבתוך כל שלל השיעורים החשובים, המיסטיקן זורק לי איזה הערה על כך שאני צריך לעזוב את המקצוע הנוכחי שלי ולהתמקד בחיים רוחניים. אם אני במצב של אמון- אני אוכל לסנן את מה שהוא אומר במסננת האישית שלי, ולהכריע באופן עצמאי האם הוא צודק או לא. אם אני לא מסוגל לעשות את זה, זה סימן שאני איבדתי כיוון: במקום אמון בו, אני מאמין בו. אני מתחיל להפנות אליו כוח נפשי ששמור לאלוהים בלבד. אני בעצם שוכח, שלמרות כל העומק הרוחני שקיבלתי ממנו- הוא עדיין בשר ודם. הוא אף פעם לא אלוהים והוא לא יכול להיות אלוהים.

אתן דוגמא אחרונה שתמחיש את מה שאני אומר במובן הכי יסודי: יצא לי פעם ללוות אדם שהיה במערכת יחסים זוגית מאד פוגענית ולא אתית כלפיו, ולמרות כל הכאב שנגרם לו- וחרף ניסיונות השכנוע של האוהבים שלו, סירב לסיים אותה. בשלב מסויים, שאלתי אותו: "תגיד, האם יש משהו, שהפרטנר שלך יכול לעשות- באופן תיאורטי- שיכול לגרום לך לעזוב את הקשר"? והאדם הזה חשב וחשב. וראיתי שהוא לא מצליח לתת תשובה. אז אני התחלתי לתת לו הצעות מופרכות, על דברים קיצוניים שהפרטנר יכול לעשות. והוא עדיין לא אמר כלום. בסוף, הוא הודה: "תקשיב, אין שום דבר שהפרטנר שלי יכול לעשות שיגרום לי להפסיק להילחם על הקשר הזה".

וזה באמת, מצב מאד בעייתי בעיניי. כי כשאדם נמצא במצב שהוא לא מסוגל להעמיד עיקרון הפרכה כלשהוא במערכת היחסים שלו עם הסביבה, הוא מעמיד את עצמו במצב סוגסטי וחסר הגנה. במובן הזה, כל מי שצועק עליכם שאתם צריכים להיות באמונה מוחלטת כלפי בן אדם מסויים, בכל מצב שהוא בחיים- לא משנה איזה בן אדם, מגזלט את בריאות הנפש שלכם ועושה עליכם מניפולציה. אנחנו לא אמורים להיות באמונה מוחלטת כלפי אף בשר ודם: לא משנה אם הוא לובש את השטריימל המפואר ביותר, מדים של טייס, גלימה של גורו רוחני, רופא, שופט, או גם- שיש לו סיפור קורע לב לספר על עצמו- שלא מסתדר עם ידע אחר שיש לנו על הסיטאוציה.

במובן הזה, עבורי היחס האתי ביותר שאפשר לתת למה שבני אדם אומרים על עצמם, הוא להיות כלפיהם באמון בסיסי. זה כן. לגמרי.

אבל – לאמץ אמונה דתית כלפיהם - ללא עיקרון הפרכה כלשהוא- זה לא. ממש לא.

עכשיו, כל אחד צריך לעשות את השיקולים האישיים שלו לגבי מה מפריך עבורו את האמון במישהו אחר ומה לא. ואני מכבד את זה שבתהליך שכזה, אנשים יגיעו למסקנות שונות לגבי אותה סוגייה. אבל הדבר שאני חושש מפניו, בכל רבדי החברה שלנו, הוא שאנשים מאמצים עמדות בסוגיות רבות ללא שיש להם- אפילו באופן תיאורטי- עקרון הפרכה כלשהוא לעמדות שלהם. ואז, ברור שהפרטים הקטנים לא מעניינים אותם באמת, וברור שכל דיון משותף הופך להיות שיח מחריש אוזניים של פנאטיים דתיים שמורחים קטשופ של טיעונים שנועדו להוכיח את מה שהאמינו בו בכל מקרה מלכתחילה—ואז לעולם אין דאילקטיקה, ואין העמקה של המפגש עם האמת של החיים.