לאחרונה ראיתי את הסדרה על אביתר בנאי, שבה, בין השאר, הוא מספר על הקשר המורכב שלו עם מאיר, אחיו הגדול ואמן מהמם בפני עצמו, שהתקשה לקבל את ההצלחה המוסיקלית של אחיו הקטן- בעיקר בתחילת הדרך. והיה שם מתח, וחוסר פרגון, וגם שתיקה רועמת מול ההצלחה שלו.

ואני לא בא לשפוט את מאיר כמובן, כי קנאה זה דבר אנושי ואין אדם שלא נכווה מחופת חברו. ובטח שאם אמן מדהים כמו מאיר, שהיה כוכב מוסיקלי, יכל לחוות את עצמו כמוקטן על ידי הצלחה של אדם אחר- אז מה זה אומר על רובנו? האם מישהו מאיתנו לא יכול לחשוב על מצב שבו הוא קינא במישהו קרוב אליו, על ההצלחה שלו בתחום מסויים לעומתו? ובעצם, כולנו- פגיעים מול העובדה, שלכאורה יש הירארכיה בעולם- ובהירארכיה הזאת יש אנשים שהם "יותר מאיתנו" בתחום מסויים. וזה יכול להיות מאד נוקב וצורב: למשל, שמישהו צעיר יותר מתחתן לפניך, או קולגה שלך למקצוע שמרוויח יותר ממך, או חבר שלך מהילדות שעשה אקזיט ואתה בקושי סוגר חודש. ובאמת יש כל מיני מצבים בחיים, שמעמידים אותנו בפני הקנאה הזאת. והיום אני רוצה לפתוח ולגעת בפצע וברפואה של הרגש הזה.

אז ראשית כל, מאיפה מגיעה התחושה הפוצעת שאם אדם אחר מצליח בתחום מסויים, זה מטיל עלי צל של הר אימתני? הרי ברור לכולנו, שקנאה באחר לא מקדמת או פותרת משהו באותו המישור של חיינו. כלומר, אם אביתר בנאי היה בוחר לוותר על הקריירה המוסיקלית שלו ובוחר למשל להיות טכנאי ברדיו- האם זה היה משנה את ההצלחה של מאיר אחיו ואת מצב ההשמעות שלו? ואם אתה רווק וקשה לך שהאחיינית שלך שקטנה ממך בחמש עשרה שנים מתחתנת בקרוב. אז אם היא מחליטה פתאום לשנות את דעתה ולבטל את החתונה שלה- האם זה ישפיע לטובה על המצב הזוגי שלך? ישנה אותו לכאן או לכאן? ברור שלא. ההצלחה או הכישלון של האחר, לא באמת משנים את ההצלחה או הכישלון שלנו.

ויחד עם המודעות לבזבוז האנרגיה שבקנאה, קשה להתעלם ממנה. היא מצליחה לגעת בפצעים העמוקים של חיינו. עד כדי כך היא נוגעת, שברור שיש שם מסר אינטימי עבורנו. מצד שני, הקנאה עצמה לא מקרבת אותנו לאינטימיות הזאת. היא פוצעת ולא חובשת ולא גואלת. אז יש כאן פרדוכס: הקנאה נוגעת בתשוקות העמוקות ביותר שלנו, ויחד עם זאת, לא מקרבת אותנו אליהם.

ואני מרגיש שהגאולה לפרדוכס הזה, טמונה ביכולת שלנו לפרום בעדינות, את התשוקות ש"על פני השטח" של הקנאה, ולגלות מתחת להן, את התשוקה העמוקה והיסודית יותר שמבעבעת בחיינו: התשוקה העמוקה של הבריאה כלפינו. וזה מקום מאד עדין ומורכב ואנסה להסביר זאת על דרך דוגמא על עצמי.

אני למשל, במשך שנים רציתי להיות "בייניש" ( בן ישיבה סרוג ). רציתי להיות אדם שהוא מסתפק במועט, ונמצא בעולם של רוחניות מאד נקייה ועדינה, ואוכל פת לחם עם תה, ומלמד באיזה ישיבה קטנה. וגם חשבתי שאני אמור להתחתן עם לומדת תורה רוחנית כזאת שקצת אוהבת שירה ורוצה לחיות בקצה המדבר. וזה היה החלום שלי: להיות רוחני ולהיות פרוש מהעולם בתקוע. אבל מה לעשות- החלום הזה, לא הלך לי. כל הזמן איכשהוא יצאתי מהתלם. לא הצלחתי להתמיד בתורה, ולא באמת הצלחתי להיות דתי כמו כולם, והתעקשתי לקלל ולהתעצבן ולא להתלהב מניגונים חסידיים, ויצא שהתעניינתי בכל מיני דברים מוזרים כמו מוסיקה גאז' של צ'ארלס מינגוס, ותפיסות עולם מהמזרח, ודווקא נמשכתי לנשים קיבוצניקיות. וכל הזמן התביישתי בזה שלא הולך לי- שאני לא מצליח להיות בייניש הגון. חשבתי שאני פגום, שאני צבעוני מדי, וכמובן שקינאתי בסתר לבי בחברים שלי שכן הצליחו ללבוש את החולצה המכופתרת הנקייה, וללכת בעדינות לבית המדרש, ולא להיות בסערת רגשות, ולשתות תה, ולגור בקארוון ולהתחתן מוקדם ולהנות מהפשטות של השגרה הזאת וסיומי המסכת. ופשוט קינאתי בהם, שהם מצליחים להיות בהוויה הזאת ואני אינני.

ובדיעבד, אני מבין שאלוהים עשה לי טובה. הוא אמר לי: עקיבא- זה לא הסיפור שלך בעולם להיות בייניש. אלוהים ניסה לדייק אותי למה שאני אמור להיות. הוא ניסה להציל אותי מעצמי. הוא עשה לי טובה שהוא לא נתן לי את מה שהשתוקקתי אליו. כי השתוקקתי לסיפור שלא באמת היה שייך לי. שלא היה אני. בעצם, התשוקה השטחית שלי, כיסתה על התשוקה של אלוהים לגביי.

וזאת הנקודה שלי בעצם. שהקנאה באחרים, היא הרבה פעמים פשוט מלחמה בדיוקים של אלוהים שמנסה לגדל אותנו בדרך שמתאימה להוויתנו. וכשאנחנו בקנאה, אנחנו בעצם במצב שאנחנו לא מאמינים בדיוקים האלה. בקנאה, אנחנו חושבים שהתשוקה שלנו לסיפור מסויים אודות עצמנו, היא יותר מדוייקת מהתשוקה של החיים כלפינו. ואני פוגש המון אנשים, שהם בקונפליקט עמוק לגבי האישיות שלהם. הם מסתכלים מסביב ואומרים: "כולם- מצליחים בתחום X. ורק אני לא". "כולם הם ככה- ורק אני אחרת". אז אני לא אומר שלא צריך להתאמץ בעולם- ואלוהים עדי שהתאמצתי להיות בייניש ועוד כל מיני דברים. ויש לזה מקום כי לפעמים אתה תצליח בתשוקה שלך כי היא אמיתית ומדוייקת מאד. אבל הקנאה בעיניי, היא רגע שבו אלוהים מספר לנו שאנחנו לא מדוייקים. שאנחנו מנסים בכוח להשיג סיפור שהוא לא הסיפור שלנו כרגע. וההתנגדות שלנו לסיפור שאנחנו, נובע מעיוורון ליופי שאנחנו- יופי שלא בהכרח מתאים לתלם החברתי או לתלם של ה"אמור" הפנימי. אנחנו בעצם עיוורים לזה שאלוהים רוצה אותנו כל כך עמוק, שהוא לא מוכן לאפשר לנו להצליח בעולם באופן שמרמה את מי שאנחנו באמת, את ההוויה שלנו. אלוהים רוצה שנצליח בתדר שאנחנו- לא יותר ולא פחות. בדיוק.

ובמובן הזה, מאיר בנאי ( כמשל לכולנו ) היה יכול לקחת את הקנאה שלו, ולשמוע מתוכה את הדיוק האלוהי המכאיב והאוהב. "מאיר, אתה לא אמור להיות כוכב עכשיו בעולם. אתה צריך להיות עכשיו קצת יותר נסתר. אתה צריך להיות יותר מים עמוקים, פחות אש לוהטת. אתה צריך להיות חבוי, לא גלוי. זאת האמת של החיים שלך כרגע. אביתר- צריך משהו אחר. הוא צריך שהקול שלו יונכח בעולם באופן ברור. הוא זקוק לזה. אתה- מבחינתי, זקוק למשהו אחר. הנכחה אחרת של הקול שלך. קול שקט ועדין".

עכשיו זה לא אומר- שאדם צריך להיות פאסיבי בחיים שלו- למנוע מעצמו השתפרות והצלחה והתקדמות וגם להפעיל מרפקים כשצריך להתעקש. אבל ההשתפרות הזאת, מגיעה לא מהשוואה ותחרותיות ממורמרת. היא מגיעה מתוך מוכנות להיות אני. ולקבל את הדיוקים החובטים של אלוהים בתהליך הזה- מה אני ומה אני לא. והקנאה עוזרת לנו לזהות מתי כבר איבדנו את זה: מתי אנחנו כבר לא מתנהלים מול הגורל שלנו, אלא אנחנו מתנהלים מול הניסיון שלנו לשים על עצמנו סיפור על מי שאנחנו "אמורים היינו להיות". והסיפורים האלה, הם נטולי הקשר אישי ומדוייק לנו. וזה באמת גם הטעות הקולסאלית של קין בסיפור המקראי: המחשבה שיש משהו גנרי בהוויה שלי- שהצלחה של מישהו אחר היא ההצלחה שלי בעצם, כי אנחנו אותו דבר.

וזה בדיוק מה שחז"ל אמרו בחוכמה אינסופית: איזהו עשיר? השמח בחלקו. חלקו- זה אומר שאתה פתוח לחלוקת החיים: לעובדה שאתה לא הכל, ושיש חלקים רבים שהם לא שלך. ואתה לומד לשחרר את החלקים האלו במהלך החיים, כדי לאהוב ולגלות את מה ששלך תמיד ובאמת. וזו צורת הענווה היפה ביותר שקנאה מזמינה אותנו אליה. ענווה שמעניקה לנו ביטחון פנימי שאנחנו בדיוק מי שאנחנו אמורים להיות כרגע.