אתמול שיחררתי לעולם את הפרק האחרון בסדרה שלי ושל אילן והילה יפרח על טיפול מ*ני. אני רוצה לדבר על המתח בין שני קטבים שליוו אותי לאורך הקלטת הפרקים האלו, דרך שפה שלא השתמשתי בה בפודקאסט, אבל לפתע נעשתה לי נוכחת. אני רוצה לדבר על הקטבים שבין חילוניות לדתיות שבנפש שלנו. אני לא מדבר על מתח בין "דתיים- חילונים", כי זאת לא התבוננות סוציולוגית אלא פסיכולוגית. אני רוצה להציע שלכל אדם בתוכו יש שתי עמדות: דתית וחילונית, ושהדיאלקטיקה שביניהם מייצרת ארוטיות בחיים.

כפי שאני מבין זאת, המימד הדתי שבנפש שלנו, מכניס לחיינו משהו שלא קיים במימד החילוני: את המושג "קדושה". קדושה קשורה באופן ישיר למושגים כמו 'הסתר' ו'צניעות'. בלי תחושה של מסתורין מצועף, המימד הדתי לא יכול להתקיים בחיינו. התיאור של קודש הקודשים במקרא למשל, הוא תיאור יפה של איך מסתורין נוצר: מאחורי פרוכת נסתרת, בתוככי היכל, יש מרחב שהגישה עליו מרובדת באסור ומותר. רק כהן גדול יכול להיכנס וגם הוא, לבוש בשכבות של בגדים רבי משמעות. יש למשל, את הפעמונים על בגדי הכהן הגדול שמצלצלים כשהוא נכנס ואמורים להזכיר לו ולאחרים שיש עכשיו כניסה לקודש. הוא לא יכול סתם ככה להיכנס למרחב באופן ראנדומלי עם כפכפים מהמקלחת ועם פלאפון שמשמיע מערכון סטנד-אפ. מי שנכנס למרחב הזה בצורה לא מותאמת, על פי המקרא: "מות יומת". אין פה קלות דעת. במובן מסויים, זה להגיד: זה לא משחק.

וכבר בשלב הזה, ארצה להניח כאן תרגום נפשי למושג 'קודש': המושג "קודש" מבטא בתוכו את הרעיון שיש סוד בחיים שלנו- ושצריך להגן עליו ממי שלא ראוי לחלוק את זה איתו.

במובן הזה, הרבה פעמים, אנחנו קצת ממהרים בחיים, ושוכחים או אפילו מזלזלים, בסוד שאנחנו. והסוד שהוא הזולת.

ובהקשר המ*יני- זה נקודה משמעותית מאד. כי מ*ניות חייבת שיהיה בה מימד של סוד. משיכה מ*נית, במהותה, היא התחושה שהסוד שלי פוגש את הסוד של אדם אחר. לכן, גם אנשים שבתפיסת עולמם לא מאמינים בקודש במובן הערכי, יודעים טוב מאד את ההבדל בין ערום גניקולוגי, או נודיסטי אפילו, לבין ערום מ*ני. אין מ*ניות במרחב שאין בו תחושה של סוד. הסרת בגדים נעשית משמעותית רק אם היא מתקשרת עם המהלך הנפשי הזה של גילוי ההעלם. וגם המגע בין אנשים נעשה משמעותי, רק מתוך ההקשר הזה. במובן הזה, הרבה אנשים משטחים את התקשורת המ*נית שלהם, כאשר המגע שלהם מגיע מתוך מקום שהוא לא הסוד שהם, ולא מכוון לסוד שהוא הזולת- אלא לחיצוניות בלבד. זה מגע שנשאר "על פני השטח" ומשאיר תחושה של כאב ועלבון ולפעמים אף יותר גרוע.

ולצד כל זה, אם אדם חי רק מתוך המימד הדתי של הנפש- הסוד שעליו אני מדבר- שכולנו כמהים אליו, לעולם לא מתגלה. הסוד הזה נשאר כתפילה, כגעגוע, ולפעמים אפילו כחרדה מהחיים. הסוד לא יכול להתרחש באמת, בלי המימד החילוני של הנפש. המ*ניות לא יכולה להתרחש בלי המימד החילוני.

מה זה המימד החילוני של הנפש? קודם כל, בפשטות, המימד החילוני שבנפש שלנו, לא בנוי על המושג של "קודש", אלא על מושג "כוח החיים". כוח החיים מכניס משהו לחיים שלנו שאין במימד הדתי: זרימה, פתיחות, תנועה. במימד החילוני, יש זרימה כיוון שאין הירארכיה בין קודש לחול. החילונות ככוח היסטורי, הוציאה אותנו מעולם מלוכני, שבנוי על דגם של קדושה- עם ארמונות נשגבים וארכיקטטורה שיוצרת חיץ בין הנשגב והנמוך- אל תוך עולם שבו אין שום הבדל מהותי בין צ'ארלס השלישי ליוסי כהן. החילונות בעצם, במובן הנפשי, היא כוח החיים שמתגבר על הפאתוס של הגלימה והכתר וחושף את מה שיש מתחת לבגדים- ואת זה שכולנו, בני אדם.

אם נחזור לרגע למ*ניות, נוכל לומר שהדתיות מביאה לנו את המסתורין המצועף, והחילונות, מביאה את שמחת הערום המופלא. במובן הזה, הביטוי התנכ"י "מצחק" כביטוי למ*ניות, שייך יותר לעמדה החילונית של הנפש שלנו: עמדה משוחררת. אני סבור שהרגע של הורדת הבגדים, הוא רגע שיש בו צחוק מסויים. אתה לא מוריד בגדים אם אתה אדם שחי על ציר של קדושה בלבד. המימד החילוני שבנו, בעצם עושה דמוקרטיזציה לחלקים המלכותיים שבנו, והופך אותם לנגישים עבורנו ועבור אחרים. החילונות מגלה את מה שמכוסה. וככה, הסוד יכול להיות נגיש עבורנו באופן נפלא.

ומנקודת המבט הזאת, אני רוצה להציע התבוננות על טיפול מ*יני- שזה הנושא שהתחיל את הכתיבה שלי. טיפול מ*ני טוב בעיניי, זה היכולת לעזור לאנשים לשפר את הדילאקטיקה בין הסוד שבהם, לבין ההנכחה הממשית והמשוחררת שלו. במובן ממשי ביותר, הטיפול הזה מקיף לא רק את חדר המיטות, אלא את החיים בכלל.

מה זה אומר בפועל?

זה אומר שטיפול מ*ני טוב, עוזר לאנשים להרגיש את המסתורין העלום שבתוכם, ולהתנהל מתוכו, בפעולות הממשיות ביותר שהם עושים.

וכהמשך לזה, זה גם אומר לעזור לאנשים להרגיש את הסוד שבזולת. לסגל קשב רוחני לכך.

ומתוך העמדה הזאת, שמרגישה את הסוד, שבי ובזולת, אפשר לצחק, בלי לחשוש שזה ימחק משהו באלוהות שמפעמת.

איך זה היה נראה אם הייתם מקשיבים לנשימה שלכם, כרגע, מתוך החיבור לסוד שהנכם? האם הנשימה שלכם הייתה נשארת אותו הדבר?

ואיך זה היה נראה, אם הייתם מתנהלים בקונפליקט שיש לכם כרגע, מתוך חיבור ללא נודע העמוק שאתם?

ומה היה קורה, אילו הייתם משוחחים עם הזולת מתוך הרמז שבכם? הולכים לעבודה ובוחרים מקצוע מתוך המקום הזה?

מה היה קורה, אילו היית מלטף את היד שלך בת הזוג שלך, כאילו שאתה מלטף את המסתורין שהיא?

ומה היה קורה, אילו היית מלטפת את היד של בן הזוג שלך כמסתורין שהוא?

 האם המגע שלכם היה נשאר אותו הדבר?