כשאדם מאבד את הקשר לתדר שלו, הוא נסחף מדי לעבר או לעתיד. אחד הביטויים לכך, היא ההיסחפות לנוסטלגיות. אנשים מדוכאים, נוטים להדגיש את היופי והתום של הילדות למשל, או החופש של הנעורים, המקסימות והכוח של היותם בני עשרים, שלושים, ארבעים, וכו'- כל אחד על פי המקום שלו בחיים. בעצם, האדם משווה את עצמו- לעצמו של פעם. וזה לא פחות קשה, מאדם שעסוק בלהשוות את עצמו לאחרים כל הזמן.

ההשוואה לעצמי של פעם, מנתקת אותי מהתדר שלי. התדר שלי, פועם בהווה, ומשתנה בגוונים שלו, על פי הכיוונון המסתורי של הקוסמוס. אין לנו נגיעה בכיוונון של השעון של הקוסמוס, שהוא ענק ובלתי נתפס. אני מושפע ממנו, כן, אבל משפיע עליו כמו שטיפה בים משפיעה על הים. מחוגיו זזים וזרמים בלתי נראים, קשרים בלתי נראים בין גופים, נשמות, נפשות והוויות עליונות ונמוכות, הכל הופך את הבוקר הזה לשונה במעט מהבוקר הקודם. זה כמו פלטת צבעים, אנשים שעוסקים בצבע יודעים עד כמה יש אין סוף גוונים בעולם. אבל אדם שלא עוסק בצבע- מכיר רק את הצבעים בשמות הכללים שלהם. יש "ורוד" הוא יודע. אבל הוא איננו יודע שיש וורוד בגוון פלסטיק, ויש וורוד עמוק יותר בגוון זהוב ועתיק, ויש וורוד בגוון אדמדם יותר וכולי וכולי. עכשיו דמיינו שהיקום מורכב מאין ספור פלטות של צבעים שנשפכות זה לתוך זה, ולכל אחת מרקם אחר. אני אולי קם בבוקר ומרגיש כמו "עקיבא" של אתמול, יש לי תחושת המשכיות ורציפות בסיסית בזהות שלי- זה נכון וזה בריא מאד. זה מאפשר חיים לדעת שאני "עקיבא" ולא "משה". אבל אסור שזה יסמא את עינינו לגוונים של הקיום שמתחדשים תמיד. כן, יש בי רובד קבוע, יציב לכל אורך חיי. ויש בי עוד צד, שהוא פלטת הצבעים הנעה שבי, שמשתנה כל יום.

לכן, להשוות את עצמי לעקיבא של פעם, זה תודעה שמזמינה דיכאון וחרדה לא פחות מהשוואות לאנשים אחרים. זה בעצם להגיד "לא"!!!! לפלטת הצבעים הנוכחית שלי. זה להגיד לא לגווני הירוק שנוספו לי, או גווני השחור, או גווני הלבן. זה להתנגד למרקמים סודיים של טקסטורה שנוספו לציור שאני. זה להתנגד ליסוד האלוקי שבי, שהוא חופשי מהשוואות, והוא נתינה גמורה בכל מצב. גם הכישלונות שלנו, במובן זה, יכולים להיות נתינה עמוקה. למשל, אני לא יכול להגיד לכם כמה אנשים הזהרתי כבר מפני משגים שעשיתי בחיי ושזה סייע להם מאד וחסך להם זמן וכאב ראש ולב. . אז האם הטעויות שלי היו כישלונות? ברובד מסויים- כן. אבל האם כישלון לא יכול להפוך לנתינה? ויותר מכך: האם הוא לא חלק ממני? האם הטעויות שלי הם לא חלק מהמרקם האישי שבי? כפי שכתבה זלדה המשוררת המופלאה- לכל איש יש שם, שנתנו לו כמיהותיו, אהבותיו, עיוורונו. הטעויות שלי הם חלק משמי האישי. לא הייתי אותו הצבע, לולא טעויותי. הטעויות הם חלק מהייחודיות שלנו. ההתנגדות אליהם, מובילה אותנו להשוואה עם אחרים ועם עצמנו של פעם. ולכן, נוסטלגיה היא גורם לדיכאון חמור לא פחות מאשר השוואה ל"אני עתידי" שאיננו מתממש. הם מהוות מרחב של התנגדות עמוקה עמוקה לאלוהים.

ורד הוא ורד ורד, אמרה גרטורד שטיין פעם. ובכן, עקיבא הוא עקיבא הוא עקיבא. ואתם, זה אתם זה אתם.

תמונה מתוך התערוכה שלי: מקדשים הפוכים. נמצא באתר שלי.