על המקרה של משפחת סטרוק

יש הרבה דברים שאני מוכן לעכל מתוך כבוד לפגיעות של אנשים אחרים. אני ממש משתדל שלא להיכנס לנושאים שיש בהם קונפליקט, מתוך הבנה שאנחנו חברה טראומטית, וראוי מאד לשקול בזהירות מתי לדבר על דברים- האם באמת זה מקדם משהו.

ולפעמים, באמת עדיף לשתוק.

אבל יש משהו שאני לא רוצה להכיל בשם הטראומה. וזה- מעשי לינץ'. אני חושב שמה שעושים לאורית סטרוק זה לינץ' מתמשך. זה מאד נוח לעשות לאישה הזאת לינץ'. יש לה כיסוי ראש קצת מוזר, ומשקפיים מוזרות. והיא חיה אי שם מעבר לאיזה הר נידח.

אבל מה לעשות, שהיא עדיין בת אדם.

ולמיטב ידיעתי, כל האנשים שעכשיו הולמים בתופים ומשקשקים בקלשונות קדושים כלפיה ומחפשים להעלותה על מוקד של אש פגאנית, עושים זאת בשם איזה ידיעה מוחלטת: שהם יודעים מה קרה לבת שלה באמת. הם יודעים מה קרה יותר טוב מכל אנשי בריאות הנפש שליוו את המקרה הזה כבר שנים רבות. הם יודעים יותר טוב מה קרה- יותר טוב מהשופט שעיין בתיק הזה לעומק, ועיין בחומרים הרפואיים ובחוות הדעת שיש עליהם חובת סודיות וצנעת הפרט. הם יודעים מה קרה לה יותר טוב מכל העיתונאים שסרקו את הסיפור הזה מכף רגל ועד ראש- כולל יריבים פוליטיים של אורית סטרוק שהיו מתים לקבור אותה חיה ברכילות עסיסית- ועדיין ירדו מהסיפור.

הם יודעים.

עכשיו, אני לא חושב שלבן אדם אין זכות לערער על גורמי סמכות ולהגיד שדעתו שונה. אבל זה צריך להיות אחרי המון המון העמקה וזהירות. ואני לא רואה שיש העמקה שכזו מצד האנשים שמדברים עליה רעות. להיפך, אני מרגיש שהאווירה היא ממש של לינץ'. אני חווה את ההתלהמות כלפיה כצורה של פסיכוזה קיבוצית.

לשם השוואה, יצא לי להיות כמה שנים חלק מקבוצת פייסבוק של אנשים שחשבו שרומן זדורוב זכאי. האנשים בקבוצה הספציפית הזאת, היו מאד יסודיים וזהירים בעבודה שלהם. הם היו כל כך יסודיים, עד שהעבודה שלהם בסופו של דבר יצרה את הלחץ שנתן תוקף לעדויות חדשות, ולאיפכא מסתברא, ולזיכוי מוצדק שלו בסופו של דבר.

לעומת זאת, אני עכשיו קראתי פוסט של אושיית פייסבוק מפורסמת לגבי שושנה סטרוק ז"ל, שמסביר במשך אלפי מילים למה אסור לתת לפרשה הזאת לרדת מסדר היום, כי "לא תעמוד על דם רעך"- אבל הנקודה המרכזית היא: שהוא לא מביא שום ידע חדש לטענות שלו בכתיבה. הוא לא קרא שום חומר חדש, הוא לא שמע עדות נוספת מגורם שלישי. הוא נמצא בפול ווליום של עמדה גנרית לחלוטין, מבלי להביא שום ידע חדש או בעל ערך מלבד האמירה הכללית המופשטת: "זה שאי אפשר להוכיח את זה בבית משפט, לא אומר שזה לא קרה". – שזה אמירה שאפשר להגיד על כל מקרה פלילי בעולם. זאת אומרת, את כל מה שהוא כתב על שושנה סטרוק ז"ל, באותה מידה, הוא יכל לכתוב כך על על כל מקרה אחר אי פעם של חקירה שנסגרה של פגיעה מ*נית. זה לא צורה של בירור האמת, זה צורה של השתקה שאומרת: לא משנה מה יגיד בית המשפט הטרחני הזה, אני תמיד אוכל לבטל את מסקנותיו שרירותית ולטעון שזה לא המרחב האמיתי לבירור האמת- כי האמת - נמצאת תמיד במרחבים אחרים, שיותר נוחים עבורי. אילו מרחבים? שאלת השאלות. כותב הפוסט לא מתייחס לכך במפורש. אבל מה שהוא כנראה מתכוון אליו, זה למרחבי הפייסבוק, והאינטסגרם. שמה הצדק האמיתי ישכון. לא במרחבים המייגעים של דיני ראיות, ועדויות- אלא בכיכר העיר הנפלאה.

וסוג החשיבה הזה, הוא בעייני רגרסיבי והזוי. הוא מחזיר אותנו למשפטי המכשפות בסיילם. כלומר, האנשים שעשו את ציד המכשפות בסיילם, לא חוו את עצמם כאספסוף. להיפך, הם חוו את עצמם כאנשים מאד מסורים לצדק, הם דיברו בשפה דתית, הם היו פוריטניים מאד, הם ראו את עצמם כמגוננים על "הקורבנות" של המכשפות.

אבל מאחורי הפוריטניות "הנקייה" הזאת, היה שם איזה להט של צדק נבואי, שהאמין שהוא מדבר בשם האלוהים על פני האדמה- ולעזאזל כל מי שנדרס בדרך. ובאופן כה לא מפתיע, אנשים חפים מפשע, נדרסים תחת צדק נבואי שאין לו איזונים ובלמים מאד עמוקים בדמות מערכת משפט איתנה ואפורה והגיונית.

ואם אתם חושבים שאני ממציא לגבי הסכנות של כיכר העיר כמרחב של משפט מעוות מלא בפאתוס ריק והרסני, אתם מוזמנים לראות סדרה תיעודית ישראלית שקוראים לה "המפלצת מהסמטאות". זה סדרה שמתארת אירועים שקרו לפני לא הרבה שנים, בירושלים, שבהם אנשים משולי החברה החרדית פשוט עברו מסכת של התעללות מוחלטת מצד הקהילה שבה הם חיו, כי האשימו אותם- מחוץ למסגרת החוק כמובן- שהם היו פדופילים וחלק מכת מיסיונרית. כמה נוח היה לגייס האשמות בומבסטיות כלפיהם, כשאחת מהם הייתה גיורת קשישה, והשני היה אדם עם פיגור קוגנטיבי, והשלישי היה פשוט רווק עוף מוזר בתוך שכונה מלאת משפחות. לאף אחד מהאנשים הללו לא היה הגנה, כי לאף אחד לא היה איכפת מה הראיות נגדם הוכיחו ומה לא. הבלנית של הקהילה ידעה לספר לכולם מה "באמת קרה" וזה היה מספיק. כי עזבו אתכם מבית משפט- סתם מקום משעמם שלא שורף מספיק מהר וחזק.

אז אף אחד מהם לא הואשם בכלום במישור הפלילי- ובצדק מוחלט. אבל תחת עידודם של "רבני הקהילה" ( וחלקם אנשים מאד מרשימים ), הם קיבלו מכות רצח, הצקות, ואחד מהם כנראה אפילו נרצח. ( אם אתם חושבים שאני ממציא- אני ממש ממליץ לראות את הסדרה הזאת )

מה שאני מנסה לומר, זה שמי שמשלם את המחיר על חברה שבה הצדק נעשה בבית משפט שדה בניצוחם של נביאי זעם חסרי סבלנות לדיני ראיות- הם לא האנשים החזקים בחברה. אלא הם האנשים שנמצאים הכי בשוליים שלה. ואם אנחנו כחברה נתחיל לאפשר לעצמנו שיח של לפרק אנשים דרך פייסבוק ואינטסגרם ולהתמכר לבולשיט הזה במקום לעבור דרך המסלול הקצת יותר סאחי אבל אמיתי של בית המשפט פלילי- אז אין לנו שום עתיד כחברה נורמלית, או רחומה.