מה שאף אחד לא מדבר עליו.

הסדרה "מקום שמח" קיבלה מאות ניתוחים וביקורות, ורובם המוחלט התמקדו בזוגיות הלא המסעירה של ורד ובן. אבל באופן שראוי להתבוננות, יש נושא אחד שהיה מאד מרכזי בסדרה והייתה לזה התייחסות מאד מעטה בביקורות. זה הנושא של הגיל השלישי שהיה חלק משמעותי בסדרה, ודווקא אני רוצה לדבר על זה.

ראשית כל, השחקנית תיקי דיין וליה קניג קיבלו תשבוחות על המשחק שלהם, אבל הניתוח הסוציולוגי- פסיכולוגי של רוב הביקורות קפץ במהרה לוורד ובן. ולא בכדי. מאד קל להתעלם מהנושא של ה"גיל השלישי"- שנחשב לסוגייה לא "סקסית" במיוחד. אני חושב שזה מאיר את העובדה שאנחנו כבני אדם לא אוהבים לדבר על השלב הזה בחיים. אבל בפוסט הזה אני רוצה לצלול דווקא אל תוכו כי יש בו אמת משמעותית לכל גיל.

ראשית כל, העובדה הכי מעניינת לגבי ה"גיל השלישי"- הוא שזה יהיה שלב החיים הכי ארוך של רובנו- מגילאי אמצע השישים שלנו עד בערך שנות התשעים. יבשת לא מוכרת עם תתי שלבים- ארצות קטנות לא מוכרות. למרות החשיבות של השלב הזה בחיים של רובנו, ההתייחסות אל הגיל הזה היא מיושנת כמעט כמו פוסטרים של צה"ל של פירמידת המזון משנות השמונים. המושג הכי מיושן מבחינתי במובן הזה הוא מושג ה"פנסיה"- שהוא מושג שאני חושב שגורם לאנשים לא להתכונן לגיל השלישי כמו שצריך. המושג "פנסיה" יוצר איזו תחושה פנימית שיש הצדקה לכך שמתישהו אפשר לחיות סוף סוף "בשביל עצמנו". אבל רוב האנשים שפגשתי ש'יצאו לפנסיה' שנאו את זה. הם נגררו לפינות של חוסר עשייה, חוסר זהות ובדידות. התפיסה של ה'פנסיה' והפרישה הכפוייה במקומות מסויימים, כמובן באה מכוונות טובות, להגן על אנשים שנחלשים גופנית ממאמץ יום יומי והישרדותי- וגם לשחרר את מקומות העבודה מעובדים ש"לא מודעים" למגבלות שלהם במובן הזה. ויחד עם זאת, תפיסת "הפנסיה" מבחינה תרבותית, היא תפיסה בעיניי שלא נותנת מספיק חשיבות לקיומו של האדם כחלק ממרקם החיים, ומהחברה- שאי אפשר להשתחרר ממנה לעולם. אי אפשר לנתק אדם מהשאלטר של הקיום שלו ולהגיד לו: "זהו, עכשיו אתה אדם חופשי. תתחיל לשחק ברידג'". הקונטציה הנפשית שמתלווה למושג "פנסיה" כיום, עם כל הכוונות הטובות שמאחוריה, היא לדעתי תרגום לא נכון למימוש של השלב החשוב הזה בחיים ויוצר חוסר הכנה אמיתי לקראתו. אני אדבר בצניעות כי אני ממש "ילד" לעומת אנשים שנמצאים בשלב הזה. אבל כן יוצא לי להיחשף בזמן האחרון במסגרת העבודה שלי לאנשים שעוברים את השלב הזה ואני חושב שכן כדאי לדבר על איך אפשר להתכונן אליך בצורה טובה יותר.

אני אתחיל מהסוף: הגיל השלישי, לא אמור להיות גיל של "להשתחרר וסוף סוף להנות". כי זה לא באמת הטבע שלנו "פשוט להנות". הטבע שלנו הוא להיות נדיב- לעצמנו ולאחרים. והגיל השלישי, במובן הזה, אמור להיות שלב של נתינה מחוברת ללב שלנו. זה דורש כמובן תרגום למה שאפשר לעשות בגיל הזה, ככל שהוא מתקדם, מבחינה פיזית וקוגנטיבית, אבל זה לא אמור להיות רגע של "שחרור מהחברה" .

הבעיה היא שהרבה אנשים, עד שהם מגיעים לגיל השלישי, לא מקבלים את ההזדמנות לתרגל באופן יום יומי, נתינה שכזאת במישור החברתי. יכול להיות שהם עושים זאת במסגרת המשפחה, אבל לא במסגרת החברה. ואז הם לא יודעים בעצם, מה זה יחסים אינטימיים עם החברה. הם מכירים את זה מהמשפחה- אבל לא מעבר. הסיבה לכך היא שהחברה לא דורשת מאיתנו לאורך החיים שלנו לתרגל מולה נתינה מסוג כזה. החברה דורשת מאיתנו בעיקר את התפקוד שלנו ורובנו מתמסרים לכך בלי לשים לב שאנחנו מזניחים יסודות עמוקים שאנחנו נהייה חייבים אותם- כדי להנות מהגיל השלישי באמת. ההזנחה הזאת קורית, כי החברה מאפשרת לנו "לעגל פינות"- להתקדם בחיים, להצליח בעבודה, אפילו בחיי משפחה, בלי היסודות העמוקים של בניית תחושת מטרה, חיוניות גופנית ותחושת נוכחות. אנחנו עסוקים כל כך בפונקציונליות של היום יום, שאנחנו לא באמת יוצרים הבנה עמוקה לגבי מה זה איכות חיים- עבורנו.

אז אנחנו יכולים להמשיך ולהתגלגל בפונקציונליות שלנו, עד שמגיע הגיל השלישי. ואז פתאום, מה שנחשב כמותרות בשלב מוקדם יותר- חיוניות, אנרגיה טובה, חיבור לגופנפש, תחושת משמעות עמוקה, יצירתיות חבוייה- כל אלו הופכים להיות הלחם של החיים שלנו, לא החמאה. הם הופכים להיות עמוד השדרה שלנו - שיקבע האם אנחנו קורסים בגיל הזה או להיפך: פורחים בחיוניות.

אני חושב שבגלל זה, משבר גיל ה 40 הוא משבר מבורך. הטבע של האדם עושה איתו חסד: הטבע מזמין את האדם להבנה שהוא כבר לא יכול להמשיך לעגל פינות. למה? כי עוד עשרים וחמש שנה הוא יהיה בן 65 – ואז, הוא כבר יהיה חייב את היסודות הכי עמוקים של הקיום שלו, כדי לפרוח בגיל הזה. אבל הרבה פעמים אנשים לא מתעוררים בגיל 40, הם ממשיכים "לחיות בכאילו", ואז הגיל השלישי ממש מכה בהם בצורה שיוצרת מין קו מבדיל בין אנשים שמגיעים לגיל הזה בחסד וזריחה, לבין שהופכים להיות גרסה מאד חבויה של עצמם.

ניקח למשל, את הרובד של חיבור לגוף שלנו. אם למשל אתה לא נותן לגוף שלך הזנה, כלומר, אתה לא נדיב כלפיו: אתה לא מקפיד על כושר, גמישות או תזונה נכונה. אז בגילאי 60 ומטה, זה לא יקבל הד כזה נוראי בחיים שלך. זה "יעבור מסך,". אבל אז מגיע גיל 65- 70, והגוף שלך יתחיל להחזיר לך בבעיות כרוניות. השאלה האם הגוף שלך מורגל בהזנה טובה וביחס טוב, בגיל השלישי, נעשית ממש מוחשית ובלתי אפשרית לטשטוש.

או אם למשל, המ*ניות שלך לא מבוססת על פתיחות של הלב שלך. אז בגיל צעיר אתה עדיין מצליח להיות מושך גם בלי הלב שלך, כי הטבע חנן אותך ביופי ונמרצות טבעיים. ואז למשל, אפילו נשים מאד סגורות מבחינה נפשית, ומנותקות מעצמן, יכולות להיחשב "יפות" ו"דוגמניות". אבל אז מגיע הגיל השלישי, וכל ה"יופי" הזה מתפוגג. לעומתן, יש נשים שהמ*ניות שלהן מבוססת על צמיחה רוחנית, על פתיחות לקיום. נשים שכאלו, מגיעות לגיל 65 והיופי שלהן רק מתרחב.

והדוגמא הכי כואבת, זה אנשים שחיים בזוגיות לא נדיבה כל חייהם. כל עוד יש ילדים בסביבה, יש אסקפיזם. אבל אז מגיע הגיל השלישי, ואז בעצם, אדם שאין לך אינטימיות איתו, חולק איתך רגעים מאד שבריריים בחיים שלך, ואתה נעשה תלוי בו והוא בך. ואז אי אפשר לחמוק מהטראגיות של הקשר.

עכשיו- לצד התמונה הזאת, יש גם יש אפשרות אופטימית לגיל הזה- וזאת הנקודה שלי בעצם. שהגיל השלישי, עם כל האתגרים הפיזיים והתעסוקתיים שלו- יכול להיות תקופה מאד בריאה. בשנים האחרונות פגשתי הרבה מאד אנשים בגילאים האלו שלימדו אותי ממש איך להיות אדם צעיר יותר ורענן ומלא בכוחות. דרכם נעשיתי יותר ויותר משוכנע שמה שמשאיר את האדם צעיר, זה תפיסת הזהות שלו כאדם שיש לו מה לתת והוא חלק מהעולם ולא רק אדם שהשתרר מ"עול החברה" במין חופשה כפוייה. אני באמת מאמין שככל שכחברה נתייחס לגיל הזה כשלב של נתינה רוחנית עמוקה ולא שלב של "אתה אדון לעצמך עכשיו", נצליח להתכונן לשלב הזה בחיים בהרבה יותר חסד וברכה.

שנזכה להכין את עצמנו לשלב הזה בנדיבות.