ריפוי מחרדה חברתית הוא אחד מהנושאים שמעסיקים אותי מאז ומתמיד- בעיקר כיוון שאני חושב שהתמודדתי עם חרדה שכזו בצורה זו אחרת בגיל הנעורים. לאחר מכן, כשעבדתי כיועץ חינוכי, ראיתי שחרדה מסוג שכזה היא מאד בולטת בקרב בני נוער. כשפתחתי את הקליניקה הפרטנית, שמתי לב שמבוגרים רבים- גם בעלי משפחות ומקצוע מכובד, סוחבים איתם חרדות שכאלו בדממה. בקרוב אני עומד לפרסם ספרון על התמודדות על חרדה באופן כללי, ואני אתייחס שם גם לחרדה חברתית. אך היום אני רוצה לרשום כאן, שתי תובנות משמעותיות שאני רואה שבאופן אוניברסלי למדי, עוזרים לאנשים בהתמודדות עם חרדה חברתית.

לפני שאספר על התובנות, אני רוצה להקדים ולספר איך חרדה חברתית נראית. חרדה חברתית, זה לא רק האדם הביישן שמפחד להשמיע ציוץ ליד אנשים. חרדה חברתית זה גם אדם שחייב להיכנס בכל הכוח אל תוך מסיבה, להנכיח את עצמו בכל מחיר- לפעמים עם איזה ציניות בולטת או מצ'ואיזם גס. גם הצורה הביישנית של הנערה מדיזינגוף סנטר, וגם הצורה האגרסיבית של מר עולם קעקועים שופוני, הם שני צדדים של אותו מטבע: תגובה לחרדה מהאפשרות שייראו אותי בחולשה שלי. ככל שאדם מוכן שייראו את החולשה שלו, הוא לא מפתח חרדה חברתית. הוא לא מופנם יתר ולא מנופח, הוא פשוט נינוח.

עכשיו שהבנו מהי חרדה חברתית, בואו נצלול רגע לשתי התובנות.

התובנה הראשונה שארצה להניח, זוהי תובנה שניסחתי אותה כהרחבה לביטוי ששמעתי פעם ממורה רוחני שלי, אברהם ליפשיץ. הוא אמר שההבדל בין המילה "תחרות" והמילה "חירות", זה שבמילה "תחרות", האות ת'יו נמצאת בהתחלה, ובמילה "חירות", הת'יו נמצאת דווקא בסוף. מדוע? כיוון שבמצב תחרותי אדם מנסה לקבוע את התוצאה של המשחק כבר בהתחלה, ובמצב של חירות, אדם משאיר את התוצאה לסוף של המשחק. למיסטיקנים יש דרך מעניינת להניח רעיונות שזקוקים להרחבה אז אני אשתדל להרחיב את האופן שבו אני מבין את האמירה שלו בהקשר של חרדה חברתית. קחו את הדוגמא הבאה: אני בדרך לאיזה אירוע חברתי, המון אנשים לא מוכרים נמצאים שם. אני מסתכל ממרחק על הכניסה בזהירות. משהו בי מאד מתכווץ לפני שאני נכנס. אני מתכווץ כי יש לי "תוצאה" בראש- אני יודע שצריך להיות לי קשר טוב עם האנשים האלה, אני יודע שאני צריך לדעת איך מתנהגים בסיטואציה כזו, אני יודע שאני צריך להיות חברותי, אני יודע שאני אמור להיות שייך, ואני יודע שאסור שידחו אותי. יש לי המון ידיעה שאני בא איתה מוכן מראש למצב החברתי ואני מנסה להנכיח אותה- זה המשימה שלי. לא לגלות את מה שעומד לקרות, אלא לוודא שמה שאני יודע שאמור לקרות יקרה.

אבל אם אני מוכן להשהות את ה"תיו", להיכנס לאירוע בלי ידיעה: אני לא יודע מה אמור להיות כאן באירוע, אני לא יודע מה יהיה טיב האינטראקציה ביני לבין האנשים, אני לא יודע מה יגידו לי או לא יגידו לי, אני לא יודע אם אני אמצא חן או לא אמצא חן. אין לי מושג. אם אני פתוח לאין לי מושג הזה, זה מאפשר לי לא להיות בחרדה. במצב זה, אני מוכן להשהות את התוצאה של האירוע, ולהיות מוכן לגלות אותה בסוף. במובן הזה, אנשים חושבים שחרדה חברתית קשורה לאי ידיעה ולאי שליטה. ואני חושב שזה בדיוק הפוך. חרדה חברתית קשורה לידיעה, ולשליטה. אני יודע מה אמור לקרות, ואני מבין שזה חייב לקרות ואז כל הקיום שלי הופך משועבד לידיעה הזאת. לכן, מופנמות הדוקה וביצ'יות מוגזמת בחברה הן שני צדדים של אותו מטבע- שליטה. בעצם, אם אני יודע מראש מה אמור לקרות בסיטואציה, אני נכנס אליה כשיש לי רק מה להפסיד ואז האחיזה שלי על המציאות מתחזקת. דווקא המוכנות להשהות את הידע שלי, מאפשרת לי להיות בתודעה של גילוי ומוכנות לפגוש את התוצאה בסוף המשחק, ולא בהתחלה.

התובנה השנייה שקשורה להתמודדות עם חרדה חברתית, זה שריפוי החרדה החברתית שלנו מתחיל מהיכולת שלנו "לשלם מחיר" על ההבעה העצמית שלנו. מה הכוונה? במצב של חרדה חברתית, אנחנו מנסים "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה": גם להיות נראים, וגם לטשטש חלקים לא מושלמים שבנו. גם להתחבר, וגם לא להיות חשופים. אנחנו מנסים להחזיק קצוות שלא מתחברים. מי שלא מוכן לקבל ביקורת או דחייה כלפיו, לא יכול להביע את עצמו. כשאנחנו לא מוכנים לשלם את המחיר של חוסר שביעות רצון מאיתנו- אנחנו עלולים להתמכר או לייאוש ודיכאון שמחביא אותנו מהחיים, שמגן עלינו מלחימה ואכזבה. או, שאנחנו מתמכרים לחרדה חברתית כרונית- שמאפשרת לנו לשמור עדיין על התשוקה שלנו לחיבור- בלי להסתכן בממשות שלה.

למעשה, היכולת שלנו להתמודד עם דחייה, קשורה ביכולת שלנו להגיד את המשפט "מה לעשות- זה אני". לפעמים אני ממש מנחה אנשים בקליניקה לתרגל את המשפט הזה. אני מנחה אותם לשמוע שמישהו מעביר להם ביקורת על חלק באישיות שלהם שקשה להם איתו, ואז להפנות את כפות הידיים כלפי מעלה ולהגיד : "מה לעשות- זה אני". זאת משום, שאנשים עם חרדה חברתית שמים לא רק את הביקורת שיש להם על עצמם על אנשים דימיוניים סביבם- אלא הם גם שמים את הקבלה העצמית שלהם- על אנשים דימיוניים סביבם. לכן, בן אדם צריך לרכוש את היכולת גם לבקר את עצמו- להתעמת עם עצמו- בלי להזדקק לעזרת אחרים בשביל זה. אבל הוא גם צריך את היכולת להגיד לעצמו: "זה אני". ואין אמירה אחת שלמה בלי השנייה. כי התנועה הקלה הזאת של היידיים הפתוחות לשמיים, ה"זה אני", זה בעצם המוכנות להודות שיש בי צדדים, שלא מתאימים לכולם, לא נכונים לאחרים, ועדיין נכונים לי ונכונים בבריאה. לצידם, יש תכונות שזקוקות לעיבוד ואינטגרציה יותר עמוקה, אבל חשוב להבדיל ביניהם לא רק דרך ה "סופר אגו" של ההאשמה העצמית, אלא גם על ידי המוכנות לקבלה עצמית. ואני ממש מעודד אתכם לחשוב על תכונה שיש לכם, שמציקה לאנשים אחרים- אולי אפילו להרבה אנשים, ושאתם מקבלים אותה בעצמכם ומוכנים להגיד "זה אני".

זהו, אני מקווה שזה מועיל לריפוי החרדה החברתית שכולנו חשים לפעמים, ובכלל להתרחבות בחיים שלנו.