המקרה של רוב ריינר ( תסריטאי מפורסם בהוליווד ) ואישתו, שכנראה נדקרו אל מותם בידי הבן שלהם בשנות השלושים שלו שגר בבית שלהם, הוא מקרה שבמהותו מייצג תופעה נרחבת שקשורה בסימביוזה מזיקה בין הורים לילדים. שוחחתי בפוסט קודם על המחיר שאנשים משלמים בגיל השלישי כשדברים לא נפתרים בשלבים מוקדמים יותר בחיים שלהם. אחד מהתשלומים הללו קשור ביחסים עם ילד שמתייחס באופן פוגעני ומתמשך כלפיהם. סטטיסטיקה מעניינת שקשורה לזה: בניגוד למה שמצטייר בכלי התקשורת פעמים רבות, הרוב המוחלט של מקרים של התעללות בקשישים- אינם מצד "המטפל הזר", אלא מצד קרובי משפחה- לרוב הילדים ובני הזוג. התקופה השברירית הזאת של הגיל השלישי בחיים, מעצימה את הפוגענות כלפי הורים מצד ילדים שכנראה נושאים טינה אבל גם לפעמים תחושת פרבילגיה- שטופחה באופן לא מודע על ידי ההורה. הקרקע שעליה צומחת מערכת יחסים שכזאת היא סימביוזה לא בריאה. היום אני אדבר על זה קצת.

ראשית כל, האוטומט שלנו בחיים, הוא סימביוזה. או במילים אחרות: חוסר מובחנות. ביחסים זוגיים, זה בהרבה יותר קל להסביר באופן תיאורטי את החשיבות של חוסר סימביוזה. בזוגיות, סוערת ככל שתהייה, אנשים מבינים לפחות שכלית שבסופו של דבר, בן\בת הזוג שלהם הוא אדם "נפרד", "שונה". לכן, למרות הקושי הרגשי להגיע למובחנות וחוסר סימביוזה- עדיין יש בסיס שכלי מוצק שממנו אפשר להתחיל לעבוד עם אנשים שהגיעו למבוי סתום.

אבל כשמנסים להסביר את הרעיון של החשיבות של מובחנות בקשר בין הורים וילדים, זה נעשה יותר מורכב. הקושי הזה קיים גם מצד ההורים וגם מצד הילדים. מצד ההורים- החוויה האוניברסלית היא שהילד הוא "בשר מבשרי". כשהוא מצליח, אני חש הצלחה. כשהוא מקבל ביקורת אני חש כישלון. כשהחיים מחייכים אליו, אני מחייך, וההיפך. כדברי אמי היקרה: "כהורה, אתה יכול להיות שמח בהתאמה למידת השמחה של הילד הכי אומלל שלך". נראה לי שזה שזאת תחושה רווחת אצל הורים רבים. הילד לא מפסיק להיות תחת כנפיך הדואגות. אתה יכול להיות בן 90 והבן שלך בן 70- הוא עדיין יהיה "הילד שלך"- ואתה מתקשר לבדוק האם הוא אכל ושתה והתלבש לחורף. במובן הזה, קשר הורי הוא קשר חזק יותר אפילו מקשר זוגי. אנשים יכולים להתגרש מבני זוג- הם לא יכולים להתגרש מהורים.

העמדה הזאת משותפת גם לנו כילדים להורים. אנחנו "מצפים" שההורים שלנו ימלאו את התפקיד ההורי שלהם- וכשזה לא קורה, יש לנו תחושה של עוול. גם כאנשים בוגרים- רובנו מרגישים שאנו זקוקים לנחמה של ההורים שלנו, להתעניינות שלהם כלפינו, לאישור שלהם למעשינו ולהתפעלות שלהם מהצלחותינו. בין אם נרצה או לא, ההורים שלנו הם פעמים רבות דמויות התקשרותיות חזקות לכל אורך החיים שלנו. כשאנחנו לא מקבלים את ההדהוד והשיקוף מהם כפי שאנחנו מצפים, אנחנו מסתובבים עם תחושה של אכזבה ו"בטן מלאה". ההורה הוא לא "עוד בן אדם" עם חיים משלו. אין לו באמת את הפרבילגיה להיות אדיש או לא אמפטי כלפינו. או לכל הפחות, הוא האדם שיש לו הכי פחות פריבילגיה מצידנו לכך.

שתי הנטיות הללו של הורים וילדים, יוצרות באופן טבעי, סימביוזה חזקה ומלאת התמסרות ודרמה. יש את הצד החיובי של הסימביוזה הזאת- שמקדמת את האיכפתיות, את האהבה, את ההתקשרות, את המסע המשפחתי. ויש גם את הצד החשוך יותר של הסימביוזה הזאת- שהיא הופכת להיות כר פורה לפוגענות הדדית במשפחה.

במובן הזה, הרבה פעמים אנחנו כתרבות מדגישים את הפוגענות הסימביוטית דווקא של הורים כלפי ילדים- ויש הרבה פוגענות כזאת לצערנו. אבל אנחנו לא מספיק נותנים את הדעת לפוגענות מהצד השני- של ילדים כלפי הוריהם. אנשים יודעים לעשות סרטונים על "הורות רעילה" בטיקטוק למכביר, אבל לטעון שילד מתנהג כלפי ההורים שלו בצורה רעילה, זה כבר משהו שלא כל כך שומעים ואנשים גם לא כל כך ששים להודות לאנשים אחרים ( ובמקרים קיצוניים- לגורמי חוק למשל ) שהילד שלהם פוגע בהם. אולי יש התייחסות לפוגענות שכזו במקרים של "ניכור הורי", אבל גם שם יש המון אמפטיה כלפי הילד כי מדובר בקטין בדרך כלל והוא לא נחשב כמי שיוצר את הבעיה הזאת. אבל מה לגבי פוגענות של אנשים בגירים כלפי ההורים שלהם? איפה אפשר לדבר על זה?

במקרה של רוב ריינר ואישתו המנוחים, דווקא הייתה להם מודעת מסויימת לפוגענות הזאת כלפיהם. הבן שלהם, ניק ריינר היה מכור לסמים מגיל הנעורים, וסירב לשתף פעולה באופן מעמיק עם תוכניות גמילה שונות, ואפילו חי כהומלס לכמה שבועות. לעיתים, כשהיה שוהה בבית, היה נכנס להתקפים מהסמים שלו ושובר את כל החפצים. ההורים של ניק בהתחלה הכניסו אותי לתוכנית גמילה, אבל הוא פרש משם ודרש לחזור הביתה. הוריו הוזהרו על ידי אנשי המקצוע שניק "עושה עליהם מניפולציות" אבל רוב ריינר, אביו, החליט לקחת את ניק בחזרה הביתה. על ההחלטה הזאת, רוב אמר בריאיון לפני כמה שנים ש: "עשיתי טעות שהקשבתי לאנשי המקצוע שאמרו שהוא חייב תוכנית מחוץ לבית.... בסופו של דבר הוא הבן שלי, והייתי צריך להיות יותר אמפטי כלפי נקודת המבט שלו". אני לא יכול לדמיין את הייסורים של הורה שצריך לבחור בין התעקשות שהילד שלו ילך לתוכנית גמילה, לבין אפשרות שהבן שלו ינתק איתו קשר ויהיה הומלס ברחוב. הרבה הורים יגידו לעצמם: "אני אעשה הכל כדי לשמור על הבן שלי. ואם זה אומר שהוא יגור בבית תוך כדי שהוא משתמש באופן כבד בסמים והורס לעצמו את החיים- אז אני בוחר בזה. כי האפשרות האחרת היא שהוא ימות ברחוב ואני לא מוכן לשאת את זה".

ולמרות שאני יכול ממש להיות אמפטי כלפי הכאב של ההורה במצב הזה- שרוצה הכי טוב בשביל הילד שלו- בסופו של דבר, ההורה במצב הזה עלול להיות יותר מושפע מרגשות האשם שלו כלפי הילד, מאשר שיקול דעת אובייקטיבי לגבי טובתו. והרבה פעמים דווקא מי שמסתכל על זה מבחוץ- איש מקצוע שלא נמצא בהוויה סימביוטית, יכול לתת לך חוות דעת יותר נכונה ומקורקעת. חוסר היכולת של ההורה להסתכל על המצב באופן אובייקטיבי, מגיע מתוך אהבה הורית עמוקה ותמימה- ההורה עדיין רואה, בתוך הבחור בן השלושים ששוכב על הספה שלו, מסומם ומובטל, את הילד בן החמש שנשען עליו בחיבוק. אבל האהבה ההורית הזאת יש בה לפעמים גם אידאליזציה הרסנית. הילד- הוא לא אתה. לפעמים, הוא מאד רחוק מלהיות אתה. ואם הוא זרוק ברחוב פעם אחר פעם- זה אחריותו בסופו של דבר לעזור לעצמו. במובן הזה, המתנה הכי גדולה שלך כהורה כלפיו, זה לנסות ולעזור לו כמה שיותר להיות בריא ועצמאי בחייו. ואם זה אומר, במקרים מסויימים, לקחת ממנו מרחק ברור ובריא, ולתת לו להתמודד עם החיים לבד, אז זה מה שצריך להתרחש.

אבל את המרחק הזה אפשר לקחת, רק אם מכירים בנפרדותו של הילד, ומכבדים אותה באופן קיומי, בצורה שיוצרת כבוד כלפיו וגם כבוד כלפי ההורה.

בהקשר הזה, יש ריאיון משותף של רוב ריינר עם הבן שלו ניק- שיכול ללמד הרבה על הדינמיקה ביניהם. הריאיון היה לקראת צאת הסרט "אודות צ'ארלי" שרוב ביים יחד עם בנו, שסיפר את ההתמודדות שלו עם ההתמכרות שלו. במהלך הריאיון עם העיתונאי, ניק נראה שטחי רגשית ומנותק. העיתונאי שואל אותו שאלה, וניק עונה: "סליחה, לא הבנתי באיזה נושא אתה שואל"? ובדיוק בברגע הזה, שישנה חוסר הבנה ובלבול מצד הילד, רוב, אביו, מתערב במהירות ומסביר: "הוא ( העיתונאי ) שאל לגבי X, מה דעתך על זה"?

הרגע הזה עבורי- הוא רגע שמייצג את הסימביוזה שעליה אני מדבר. ניק הוא כבן 30, הוא ילד גדול, אם הוא לא הבין משהו ויש לו קושי בתקשורת עם העיתונאי שמולו- זה לא אחריות של אבא שלו לקפוץ ישר ולהסביר. זה שיחה שלא קשורה אליו. אני יודע שבחוויה של האבא, הילד שלו זקוק לו עכשיו- זקוק שיצילו אותו ממבוכה. אבל יכול להיות שבעומק, הוא גם מנסה להציל את עצמו מהמבוכה- מהתחושה שאם הבן שלו גרוע- גם הוא גרוע. במובן הזה, הקושי שלו לשחרר את ניק לגורלו, הוא קושי שקשור בסימביוזה לא מציאותית. הסימביוזה הזאת, מונעת מיחסים הדדים, מכבדים, וממשיים, להתרחש.