המונח "ילד הורי" הומשג לראשונה על ידי סלבדור מינושין, והוא מתאר את אחת התופעות בעלות ההשפעות המורכבות ביותר על נפש האדם. ילד הורי, הוא ילד שבילדותו קיבל את המסר שהוא זה שצריך להיות האדם האחראי בבית, ו"לקחת אחריות" על המבוגרים בסביבתו. ילד הורי לא מגוייס סתם על ידי ההורים ( או על ידי אחד מהם )- אלא הוא מגוייס על ידם כי הוא מזוהה כבעל תכונות שנוחות כדי שהם יוכלו להישען עליו באופן קבוע לצרכים פסיכולוגיים מסויימים. בדרך כלל- אמפטיה ויכולת קריאה של מצבי רוח שמאפשרת לילד לזהות את מה שההורים זקוקים לו. היום ארצה לדבר על הקשר בין "ילד הורי" לדפוסים בחיים ובזוגיות.

קודם כל, שתי דוגמאות להמחיש את התופעה:

רותי ( שם בדוי ) גדלה עם אמא אלכוהליסטית וקיבלה את המסר מגיל קטן שרק היא יכולה להרגיע את הדיכאון שלה. "אבא שלך הוא כל כך חסר רגישות" הייתה אומרת אמה בזמן התקפי השתייה שלה. "הוא כל היום בעבודה. לא איכפת לו מאיתנו". רותי הפכה לבעלת ברית של אמה- ניחמה אותה כשהייתה מרוסקת, וכשהייתה שותה, הייתה עושה עבורה הכל עבורה: קניות, ניקיון של הבית, הכנת אוכל לאחים הקטנים.

באופן דומה, מעוז ( שם בדוי ), גדל עם אבא שהיה אינטלקטואל בודד, ורק מעוז הקטן היה אוזן קשבת עבורו בחשיכת הלילה. "מזל שיש לי אותך" היה אומר לו אביו "עם אמא שלך אי אפשר לדבר על כלום חוץ מבגדים וכסף". אבא של מעוז נתן למעוז לו את ההרגשה שבניגוד לאימו, הוא ילד מיוחד מאד- חכם מאד- בוגר מאד. תמורת זה, מעוז היה מוכן לשים את ילדותו בצד, ולשים על עצמו בגדים של "אדם בוגר", שיודע תמיד להיות אוזן קשבת וחכמה לאביו. בדומה לרותי, הוא חש את עצמו מאד חשוב בבית, מישהו שאי אפשר בלעדיו. כי באמת, מה אבא שלו יעשה בלעדיו? הוא יהיה כל כך בודד...

ועל תחושת החשיבות הזאת והמרכזיות הזאת בבית, מעוז- כמו רותי, וכמו כל ילד הורי- שילם על כך מחיר כבד: הוא למד להשתיק את הילד שבו- את החלק הספונטני, המקורי, שחי את ה"רוצה" שלו על פני ה"צריך". הוא למד שהבעיות של אדם אחר- הם התשתית של המוטיבציה שלו בחיים, ושכל עוד הוא לא פותר בעיות אלו- הוא לא יכול להיות רגוע ונינוח. הוא למד שעיקר תחושת הערך שלו בחיים- נשענת על היותו "פותר הבעיות" של אדם אחר. הוא למד שאסור לו לאכזב- כי אחרת הוא נהייה בדיוק כמו "כולם"- כמו אמא שמאמללת את אבא, או כמו אבא שמאמלל את אמא, או כמו העולם שמאמלל את שניהם. הוא הבין שאסור לו להיות רגיל- שהוא צריך להיות בצד של "המיוחדים", ה"מושיעים", ה"טובים". הוא למד שאסור לו לסרב לצורך של הזולת, כיוון שהסירוב הזה עלול להוביל- בדומה למה שחווה בילדותו- להיעלבות קיומית של הזולת, למפגש של הזולת עם בדידות שהוא לא יוכל להכיל.

ועכשיו לחלק הזוגי יותר: ילדים הוריים, לא רק מתנהגים באופן מרצה, אלא ממש מפצלים את החלקים הבריאים של האיכפתיות לעצמם- ורואים אותם כחלקים הרסניים, פוגעניים. בבגרותם, הם נוטים לחלק את העולם לאנשים "איכפתיים", "אמפטיים",ו"טובים", ושמושיטים יד בעת צרה- לעומת אנשים שהם "אנוכיים", "אטומים", ו"רגילים כמו כולם".

 וזה מוביל הרבה פעמים למשהו נוסף ועל פניו פארדוכסלי: לתחושה נסתרת של הילד ההורי- שלא רק שהוא חייב להיות אידיאל מרצה- אלא בסתר לבו- שגם הקרובים אליו ביותר, אלה שביחסים אינטימיים איתו, צריכים להיות אידיאל מרצה כלפיו.

וזה מוביל לתופעה הזוגית הבאה: במעגלים חיצוניים של חייו, במקום העבודה למשל, הילד ההורי יעמיד פנים שהוא ליברלי ונדיב. אבל במעגלים אינטימיים יותר של חייו, הילד ההורי- כל עוד הוא לא מודע לעצמו- יעשה לקרובים אליו בדיוק את מה שההורים שלו עשו לו: הוא לא יאפשר להם את החופש לבחור בעצמם. בסביבה אינטימית, הוא עלול להפוך להיות תובעני ומאשים- באופן שכמעט מפתיע אנשים שמכירים אותו ממרחבים אחרים. זאת משום, שהילד ההורי, בבגרותו, חווה כל סירוב כלפיו באינטימיות, כנטישה ממש. ואז, הוא נוטה להשליך על האחר את כל החלקים שהוא פיצל מעצמו באופן הרסני. מאד נפוץ למצוא ילדים הוריים בבגרותם, שמאשימים את הקרובים להם שהם "אגואיסטיים" בעוד שהם עצמם מתנהלים כמו קדושים מעונים.

כדי לצאת מהמעגל הזה, הילד ההורי חייב בבגרותו- לעבור את התהליך הקשה של הפסקת הפיצול הפנימי. הוא חייב ללמוד לאכזב שוב בעולם, לא להיות אידיאל, לבחור ב"רוצה" שלו ולא ב"צריך", ולדבר בגובה העיניים עם אחרים על מה הוא מסוגל לעשות, ומה הוא לא מסוגל, בלי לנסות להצטייר כמו סופרמן.

זה תהליך מאד קשה, אבל בסוף הוא מאפשר לילד ההורי לחוות שיוויון בינו לבין אחרים, ואינטימיות בגובה הלב.