יש לי צורך להעיר על המתקפה הנפשית שעוברים אזרחי מדינת ישראל ויהודים רבים בעולם מאז ה 7 באוקטובר, על ישראליותם ויהדותם, שמתבטא בכל מיני תופעות מכוערות: סרטוני עלבונות לישראלים ברשת, הערות גזעניות לכל ישראלי בכל תחום שהוא מספורט ועד מוסיקה ברשתות חברתיות, והחרמות מסוגים שונים. לקח לי קצת זמן לעכל ולהבין את התופעה הזאת והמיקום התרבותי- פסיכולוגי שלה. מאד עזר לי כשהתחלתי להכיר את העבודה של אדם לואיס קליין, (Adam louis klein) אנתרופולוג מאוניברסיטת ייל, בעל רקע בחקר תרבויות וסכסוכים ברחבי העולם, שהמשיג עבורי את השורשים של התופעה.

ראשית כל, אני אגיד שישראלים מתייגים מתקפות מכוערות אלו כ"אנטישמיות", או לחילופין- כתוצאה של מדיניות ישראל בשנים האחרונות. אך לפי קליין, שני ההסברים אינם מדוייקים. ראשית, אין מדובר באנטישמיות במובן הקלאסי- אירופאי שלה. ושנית, זוהי גם לא תופעה חדשה. לפי קליין, מדובר בתופעה מורכבת יותר- שהשורשים שלה מצויים בתעמולה סובייטית בשנות השישים של המאה הקודמת, שאמנם מתחברת לאלמנטים אנטישמיים קלאסיים- אך נוספת עליה נדבכים שמטשטשים זאת ומקשים על הזיהוי שלה. על פי קליין, תנועת השנאה הזאת כלפי ישראל, שמערבת יסודות מרקסיסטיים בתוכה, איננה אנטישמיות קלאסית. אבל, היא דבר מכוער לא פחות: היא אנטי ציונות. ואנטי ציונות היא תופעה ששווה להכיר אותה.

אנטי ציונות, על פי אדם לואיס קליין, איננה תפיסה פוליטית, אלא היא תנועת שנאה לכל דבר. כמו הומופוביה, כמו שנאת שחורים, אנטי ציונות מבוססת על דעות קדומות עמוקות כלפי ישראלים, ותפיסה אידאולוגית ששואפת למחוק את קיומה של המדינה הישראלית ( לא לתקן דברים מסויימים בה, אלא למחוק ).

אנטי ציונות, נשענת על תפיסה מרקסיסטית ישנה שמחלקת את העולם למדכאים ומדוכאים, ורואה מתוך פרספקטיבה זאת כיום את כל הישראלים כ"מתנחלים לבנים" מדכאים, ובשם תפיסה זו מצדיקה נגדם זוועות. מתוך הידע האנתרופולוגי שלו, לקליין השוואות לא מעטות ומאלפות לשפה שבה משתמשים אנטי ציוניים כלפי ישראל, לאלו שהשתמשו מנהיגי שבטים באפריקה בשנות ה 90 כאשר רצו להצדיק את מעשי הזוועה שלהם בשבטים אחרים- כגון במקרה של ההוטו נגד הטוסי.

במובן זה, הרבה פעמים, כשישראלים מנסים להגן על עצמם בוויכוחים מול אנשים עם תפיסות אנטי ציוניות, הם מוצאים את עצמם מתווכחים על איזה נושא שהאנטי ציוניים מעלים כדי לבקר את ישראל: מדיניות ישראלית בשנים האחרונות, מקרה בטחוני מסויים שאירע, ציטוט סלקטיבי של שר בממשלה וכיוצא בזה. אולם על פי קליין, להתווכח עם אנטי ציוניים על פרט זה או אחר לגבי מדיניות ישראל בתחומים שונים, הוא לפספס את הנקודה לחלוטין. כמו שלא הייתי מתדיין עם חבר ב KKK שמחזיק חבל תלייה ביד על הנזקים של תרבות ההיפ הופ לנערים שחורים ( ויש נזקים כאלו ), באותו האופן אני לא אתווכח עם אנטי ציוני על מדיניות ישראל בתחום זה או אחר. מדוע? כיוון שאנטי ציונות היא תנועה גזענית ( וגזענות איננה רק נגד "גזע" אלא גם נגד לאום ) שקוראת להשמדת המדינה היהודית. תנועת השנאה הזאת עסוקה מאז אמצע שנות השישים של המאה שעברה, בלייצר נרטיב שמסמן את ישראל כגרועה בכל האומות, וגם לטפח עלילות דם מודרניות- שהגדולה מכולם היא כאמור "הג'נוסייד"- מושג שהסובייטים השתמשו בו כבר במאה הקודמת נגד ישראל, ובמלחמה הנוראית בעזה טופח מחדש באותן שיטות מיושנות וגרוטסקיות ( תמונות של ילדים שחולים במחלות גנטיות נדירות, הופיעו על עמוד השער של הניו יורק טיימס, תוך הסתרת המידע מהקורא ).

כמובן, שברור שיש תחומים שבהם ישראל יכולה וצריכה להשתפר, באופן שדווקא אנשים שאוהבים את ישראל- צריכים להיות ערים אליהם מאד ולדבר עליהם בפומבי. אך בעיניי לואיס קליין ואני מסכים איתו, להיות בדיאלוג לגבי נושאים אלו עם אנטי ציוניים שמשתמשים בכלי ה"ביקורת" הלגיטימי לכאורה, כדרך להסוות את העמדה הבסיסית הגזענית שלהם כלפי ישראל, היא דבר שמטשטש את הבעייתיות העמוקה של התנועה האנטי ציונית. במובן הזה, ביקורת על ישראל היא בעלת ערך רק מצד אנשים שרואים אותה כיישות לאומית ככל האומות- כזאת שאמנם צריכה להיות חשופה לביקורת, אבל לא להצדיק את הלגיטימציה של עצם קיומה במרחב כל הזמן. במובן הזה, השיח עם אנטי ציונים לא צריך לעסוק בהתגוננות על פרט זו או אחר בביקורת כלפי ישראל- אלא בזיהוי המבנה הפסיכולוגי האנטי- ציוני כשלעצמו, ושלילת הלגיטימציה שלו. אין לאנטי ציוניים זכות להשתמש בכלי הביקורת כלפי ישראל, כיוון שהם עושים בו שימוש לא כדאי להביא לשינוי, אלא כדי להסוות את הגזענות שלהם עצמם.

במובן הזה, טוען קליין, ואני מסכים איתו, שלהאשים אנטי ציונים שהם "אנטישמיים" מבטאת עיוורון מסויים. כל ניסיון להצמיד את התואר "אנטישמי" לאנטי ציוני כדי לשלול ממנו את הלגיטימציה להביע את עמדתו, בעצם מחזק את מעגל ההכחשה הפסיכולוגי לגבי האנטי ציונות עצמה: שהיא עצמה, בלי אנטישמיות קלאסית, דבר מכוער, גזעני וג'נוסיידלי להפליא.

ולסיום אני אגיד שההמשגה של אדם לואיס קליין לגבי ציונות, היא בעיניי חשובה לא רק בהקשר של השיח הישראלי האנטי ציוני. היא חשובה בעיני באופן כללי בעולם, כדי להבין את נושא הביקורת כלפי האחר וגבולות התועלת שלו. יש הבדל עצום בין מישהו שמבקר אותך מתוך עמדה שהוא רואה אותך כבן אדם עם זכות קיום, ואז בהחלט שווה להקשיב לו, לבין מישהו שמבקר אותך מתוך עמדה שרואה אותך כדמון שנושא חטא קדמון שמחייב את מחיקתך. עם האדם הראשון כדאי לדבר ולהתדיין- והרבה פעמים אתה תרוויח מלדבר איתו. ועם השני לא צריך לדבר על הנושא הספציפי שהוא מעלה- אלא להצביע על הקומפלקס הפסיכולוגי- שלו שלא חושב שיש לך זכות קיום. זה הנושא. להתדיין על נושא ספציפי זה או אחר שהוא מעלה, הוא בעיניי ביזבוז זמן לא הוגן כלפייך-. סחיטת אנרגיה פסיכולוגית שלא משרתת אף אחד מהצדדים.