במהלך המלחמה, ניצבו שתי עמדות של אנשי מקצוע מתחום הנפש, לגבי האופן הנכון להתייחס למצב. בקצה אחד, ניצב יורם יובל, פסיכיאטר מוערך שנזף בזוג שדרנים שהתאוננו על הסבל שלהם שהם "פרימדונות". כתגובה לדבריו, באו אנשי מקצוע מהצד השני, ונזפו ביורם יובל, והציגו את הדעה האחרת: שאדם לא צריך להכחיש את הכאב שהוא חש- ובטח שלא להצליף בעצמו שהוא"מפונק", אלא לקבל את הקושי ולדבר אותו בלי בושה.

ואני מרגיש, שהיה משהו קצת מפוספס באופן שבו העמדה של יורם יובל קיבלה ביטוי. אני רוצה לתאר כעת, את העומק של מה שיורם יובל אמר בעיניי, בשפה שלי ולא בסגנון שלו, שהיה קצת נוזף.

 קודם כל אני אגיד, ששתי האמירות, של יורם יובל וחולקיו, חשובות בעיניי. בסיס עמוק לאמירה של "קדימה", חייבת לדעתי להיות האמירה השונה ממנה דווקא, שהיא: שלהכיר בכאב שלנו, ובקשיים שלנו, זה דבר מאד מאד משמעותי. ובטח שלדבר על הקשיים שלנו עם אחרים, זה דבר משמעותי וקדוש. בעיקר אנשים עם נטייה טיפולית- אני חייב להגיד- הרבה פעמים "רצים- אצים" לתפקיד המושיעים של אחרים, ונוטים להמעיט בערך הכאב שלהם עצמם כ"דרמה מוגזמת". הם מתמקמים בעמדה שבה לאחרים מותר להביע חולשה, אבל להם עצמם יש קושי להכיר בחולשה של עצמם. זה קשור בעיניי בתהליכים שאליס מילר תיארה בספרה ה"דרמה של הילד המחונן"- שהמבוגר עם הנטייה הטיפולית לרוב גדל בבית שבו הוא גויס להיות דמות הורית, וקיבל תחושה של "גרנדיוזית" מתוך העזרה שהושיט לאחרים- אבל במחיר שהוא קיצץ את ה"ילד שבו", ונעשה מסור, אחראי, ומטפל כלפי אחרים. ואז בבגרותו, אותו אדם מאפשר לאחרים להרגיש כאב וסבל- בנדיבות גדולה- אבל הוא עצמו לא מוכן להודות שקשה לו כי זה יושב על חרדת נטישה. זה מאפיין הרבה אנשי טיפול.

אז במובן הזה, נראה לי מאד חשוב שאנשים, ובעיקר אנשים עם נטייה טיפולית, לא ירוצו להתמקם בעמדה "הורית" בשעת משבר, חסרת "דרמה" לכאורה, וישכחו את עצמם. מותר לך כאדם וכאיש טיפול או חינוך, להרגיש לפעמים ששוקולד זה חברך הטוב ביותר. מותר לך להרגיש קיפאון, חוסר אונים, התפרקות, משבר זהות. זה לגיטימי לתת לזה מקום וללמוד לשיר גם את השיר הזה בחיים. לשיר אבי ביטר, לשיר את הבלוז. זה גם חלק מהקיום. בטח בשעת מלחמה.

ויחד עם זאת, אני גם מרגיש שיש ערך במה שיורם יובל אמר. לא במילים המדוייקות, ולא באנרגיה הנוזפת, אבל כן במהות של מה שהוא אמר. והמהות מבחינתי, זה להכיר בזה, שלצד הכאב, יש בנו גם צדדים מאד עוצמתיים בתוכנו. כלומר, אנחנו לא רק השבר שאנחנו חווים. אלא יש בנו גם אומץ, ויש בנו גבורה, ויש לנו יכולת לתקן את מה ששבור, גם אם זה לא נראה ככה במבט ראשון, וגם אם זה לוקח כמה סיבובים של שוקולד להתעורר לזה.

ולא תמיד אנחנו רואים את זה בהתחלה- את העוצמה שלנו. הרבה פעמים היא מסתתרת מעינינו מתחת לשכבות של הרס, ושל בילבול, ושל חוסר אמונה בעצמנו. אבל בני אדם, מניסיוני, הם בהרבה יותר חזקים ממה שהם מדמיינים. הם יכולים לעמוד מול השטן, ולפרק אותו בעוצמות הנפש שלהם. בשעת הקרב הסופית, מתגלה הרבה פעמים שבני אדם הם פייטרים. הם לוחמים. יש נקודה בתוך כל בן אדם, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית, שיכולה לעמוד בפני כל מגבלת חיים ולצמוח מתוכה.

וזה נכון מאד שיש אתגרים קשים. ואני לא מבטל את זה כלל. ומי שלא יודע להכיר בקשיים שלו, ולשיר את האבי ביטר שלו, ולבכות את זה, ולצרוח את זה לפעמים- גם כן מפספס משהו בעוצמות הנפש שלו. אנחנו זכאים להתפרק מהחוזק המזוייף של חיינו- זה שתלוי במוסדות, ובכסף, ובהכרה חברתית וכל הרובד החיצוני הזה.

לא צריך את זה.

אבל בסוף- מה שבן אדם צריך, זה את האמונה בכוח שלו לבנות. והרבה פעמים אנחנו לא רואים את זה בעצמנו כי אנחנו כל כך רטובים מהגשם, ועייפים מהרוח, ומלוכלכים מהבוץ, שאנחנו לא שמים לב איזה שורשים איתנים יש בתוכנו. איזה כוח אמיתי יש בנו: לתקן את מה שהתפרק.

ובאמת, אני אומר את זה לא מתוך אמונה עיוורת- אלא מתוך התבוננות בחיים, ובאנשים במצבי קצה שוב ושוב: אנשים הם חזקים, יותר ממה שהם יודעים ויותר ממה שאחרים יודעים.