לאחרונה יצא לי לשבת באחת הפינות הנסתרות של תל אביב, על משטחי סלעים בשפת הים. מקום שבו אפשר לשמוע את עצמך חושב.

והמחשבה הראשונה שלי הייתה, זה שיבוא יום, ואני אוכל לעשות משהו ממש מדהים: לזרוק את הפלאפון שלי אל תוך הים.

איזה נפלא זה יהיה, חשבתי לעצמי. לקום בבוקר, לחוף ולעננים שאני חלק מהם, בלי חדשות וידיעות עולמיות, בלי קצב התופים החברתי, ולתת לכל מה שלא נוגע בי אינטימי, להיעלם עם הרוח.

המחשבה הזאת הגיעה אלי בסופו של יום, שבו השקעתי את רוב המרץ שלי בלהקים אולפן ביתי שאוכל להקליט בו סרטונים לאינסטגרם. כל המחשבה שלי באותו היום הייתה מכוונת "החוצה": איך התאורה שלי נראית? איך הרקע? איך אוכל להתאים את הטקסט למצב רוח של אדם ש"גולל"?

כנראה, שאחרי יום שכזה, היה בי חלק שהזדעק : האם זה הכל ? והזעקה הזאת התבטאה בפנטזיה שהשליכה למצולות ים את כל העולם שבניתי באותו היום.

כשהתבוננתי בזה לעומק, גיליתי שהפנטזיה הזאת מספרת לי משהו בהרבה יותר עמוק עבורי מאשר הרצון להשתחרר מ"כבלי הטכנולוגיה", מעומס המידע. זה לא היה רק זה. זה היה נוקב יותר: הצורך לזכור את ההבדל העמוק, בין ה"אני החברתי" שלי, לבין ה"אני האישי".

כשאני אומר "האני החברתי", כוונתי ל"אני" שנותן לי- לכולנו, זהות חברתית: מקצוע מוגדר, מסלול חיים שמשתלב במבנה חברתי קיים.

האני הזה הוא מאד חשוב, כמובן. אי אפשר בלעדיו. הוא הגשר לתקשורת רציפה עם העולם. הוא נותן לנו את היכולת להשתמש בשפה של העולם התרבותי שאנו חיים בו, כדי לתקשר עם מי שלא בהכרח במעגל האינטימי שלנו. האני החברתי חשוב מאד למימוש העצמי שלנו. אי אפשר בלעדיו בחיים.

אבל יחד עם זאת, ואחרי כל ידיעת החשיבות של ה'אני החברתי'- יש אני עמוק יותר, שמתגלה כאשר ה"אני החברתי שלנו"- שוקע במצולות ים.

זה אני שמגלים אותו כששוקעת השמש מעל המים. כשיושבים במרפסת מול ציפורי הסתיו והרוח. שמחייכים לעיניים ששמחות לפגוש אותך.

אנחנו זקוקים לתזכורות קטנות לאני הזה שלנו, האינטימי, כמו פעמון של רוח, שילווה את הליכתנו היום יומית. לא כדאי לאבד קשר עם הצליל הזה.

אנחנו לא הבגדים שלנו- התארים, הניסיון, והתפקידים ששיחקנו במחזות החיים.

אנחנו משהו שאי אפשר לכמת ואי אפשר לכתוב עליו בלינקדין או ויקפדיה.

אפשר רק להציע לו מקום, בסוף היום, כמו שמציעים כסא לירח כסוף.