- 2 ביולי
- זמן קריאה 3 דקות
אחד המאפיינים הנפשיים של ה"ילד ההורי"- ילד שנדרש לטפל בהוריו בילדותו מבחינה רגשית ומעשית, הוא תחושה שאסור לו להיות "בינוני". אסור לו להיות "רגיל". על סוגייה זו הצביעה אליס מילר בספרה "הדרמה של הילד המחונן" והיום אני רוצה להסביר את המכאובים של התופעה הזאת, ואת האפשרות לרפואה נוכח קיומה.
ילד הורי יוצא מהילדות שלו, בתחושה שיש לו תפקיד מאד משמעותי. הוא לא "סתם" ילד- הוא יכול לעשות דברים יוצאי דופן, הוא יכול להושיע את ההורים ומתוך כך לתחושתו ובבגרותו- גם אנשים אחרים רבים. למשל, מילר הצביעה על כך שילדים הוריים רבים הופכים בבגרותם- למטפלים. "תסביך המושיע" של הרבה מטפלים נפשיים, שגורם להם להאמין שהם יכולים וחייבים לצאת מגדרם ולעזור לאדם אחר בכל תנאי, מבוסס בחלקו הגדול על חווית ילדות שבה מטפלים אלו היו בילדותם העוגן הקיומי של אחד מההורים שלהם- או שניהם. בשל חוויות ילדות אלו, הילד ההורי חש בבגרותו תחושת איון מול חוויות שבהן הוא לא עושה משהו "בעל משמעות מיוחדת". תחושה זו דוחפת אותו להצטיין, לעשות את מירב המאמצים, ולהיות פלאי. זה לא חייב להיות רק בשדה הטיפולי- זה יכול להיות בכל תחום- רוחני, אומנותי, או כל תחום שבו אנשים אומרים לו: "וואו. אין כמוך".
עסקת החבילה הלא מודעת של הילד ההורי עם העולם בבגרותו היא בעצם כזאת: הוא ישקיע את אונו בלתת מענה לליבת הקיום של אדם אחר- מטופל, בן או בת זוג, ילד, ידיד, קהל נאמן שצמא לידע או ליופי אומנותי, ותמורת זה- הוא יקבל תחושה מהם שהוא "משהו יוצא דופן"- בדיוק כמו שחווה בילדות מול הוריו.
אליס מילר תיארה זאת כעסקה גרועה במיוחד עבור הילד ההורי בבגרותו. ועולה השאלה: מדוע? הרי לכאורה, זאת עסקה מצויינת: הילד ההורי, בדחף שלו להיות מיוחד ויוצא דופן, תורם לחברה, עוזר לאנשים, ומרגיש בעל ערך, משמעות וביטחון עצמי. אז מה הבעיה עם זה?
הבעיה היא, אומרת מילר, שהילד ההורי עלול לחיות חיים שמנותקים מהליבה העצמית שלו. הוא מתרגל להיות מוזן כל הזמן על ידי הפידבק של אחרים למערכת הפנימית שלו. הוא בעצם חי על חמצן שאול. כולם סביבו, הופכים להיות כמו הוריו- שאישרו לו בשעתו האם הוא "ילד טוב", או "ילד רע", לפי המידה שבה הוא גורם להם להתפעלות. הוא נע תמיד בין תחושת גרנדיוזית של "וואו אני מדהים" כשהוא מצליח, לדיכאון של "אני כלום" כשהעולם לא מאיר לא פנים.
בעצם, טוענת מילר- מתחת לשכבה המושיעה, ה"מצטיינת", והשואפת להדהים את סובביו של הילד ההורי, יש בור שחור של אדם שאם אחרים לא יגידו לו: "וואו", הוא לא יידע מה לעשות עם חייו.
ועכשיו מתחיל תהליך מעניין.
אם הילד ההורי נעשה מודע לתהליך הזה- תהליך שבו הוא ממלא פונקציה אידיאליסטית עבור אחרים תמורת תחושה שהוא "חשוב" ו"מיוחד", אם הוא מפסיק להישען על חוויות גרנדיוזיות שיניעו אותו, אזי הוא גם מתחיל לעבור תהליך של דיכאון, שדומה למה שקורה לאדם שמפסיק את ההתמכרות שלו.
בתהליך הזה של הילד ההורי המודע, העולם נעשה- למשך זמן מה למקום משעמם. הוא לא מבין מה הטעם לדבר, לעשות או ליצור. הוא מגלה שהמיכל שלו, שהתרוקן ממוטיבציה צעקנית, לא דוחף אותו לשום פעולה מוכרת.
במקרה קיצוני, ילד הורי שהתנפץ לו מיכל הדלק של ה"מיוחדות", למשל בחוויה קשה של דחייה: ביקורת על האומנות שלו, מכתב דחייה מלימודים יוקרתיים, סטארט אפ שכשל, עלול לשאול את עצמו שאלות קשות על עצם קיומו. ילדים הוריים- אלה שלוקחים אחריות על כולם- הם יותר בסיכון לפגוע בעצמם כשיש שיבוש עמוק בחווית המיוחדות שלהם.
אבל- אם הילד ההורי שורד את התהליך של אובדן הדלק הגרנדיוזי, את הגמילה מההתמכרות להישגים שיהפכו אותו ל"מיוחד" ולראוי לאהבה. הוא מגלה שהוא עומד בפני דיכאון זמני בלבד.
הילד ההורי ( הבוגר ) בתהליך הגמילה הזה, אמנם מאבד את התקווה הזועקת שלו, אבל במקומה- מתחיל לקבל מתנה גדולה יותר לחייו.
מתוך הדיכאון הגרנדיוזי, צומחת לאט לאט ומתבססת- נוכחות.
הילד ההורי המודע, מתחיל לנוע יותר ויותר לא מתוך תקווה להישג עתידי, אלא מתוך הליבה של- מה שנכון לעשות- כרגע- ברגע זה. עכשיו.
כשאדם חי מתוך מתוך חיבור לליבת העצמי של הרגע הנוכח, הוא לא מנסה להיות מיוחד. אלא הוא מנסה להיות בקשר אל הליבה העכשווית.
ואז מתגלה לו: שכל דבר שהוא עושה במצב שכזה, הוא בעל חיוניות. כי יש נוכחות. והנוכחות, לא תלוייה בהישג שלו, ב"וואו" שייצור.
וכשיש נוכחות בהווה, אין הבדל בין להתקלח, לעשות קניות בסופר, לעזור לאדם מכור לשנות את חייו, או להתפרסם. כל הדברים הללו, הרגילים והלא רגילים- הם חלק מהקשר הפשוט עם אלוהים.
למי שמעוניין בהעמקה בנושא של ה"ילד ההורי", מצרף קישור לפרק שעשיתי עם ידיד אילן יפרח- בנושא של "הדרמה של הילד המחונן". מצרף קישור כאן:
תגובות