.png)
"החתול האבוד"- סיפור קטן מהבוקר
החתול הקטן נכנס לדירתי, והסתובב סחור סחור במעגלים. איך הוא הגיע אל תוך הדירה שלי? כנראה נפל פנימה למרפסת מהסככה מהדירה שמעליי. איך הוא עומד לצאת מהדירה שלי? זאת השאלה ששנינו ניסינו לענות עליה ביחד, אבל לא בהצלחה גדולה. החתול הוא רק כבן כמה חודשים. הוא פעלתן, מתרוצץ, ומבוהל למדי. אני מנסה לעודד אותו לצאת אל דלת הכניסה לדירה שלי- הדרך היחידה לצאת החוצה, אבל הוא כאילו לא רואה את פתח היציאה. הוא בורח לכל מקום אחר בדירה. הוא נמלט על נפשו לסלון, ואז לחדר השינה, למטבח, לשירותים. לכל מקום חוץ מהכניסה. לבסוף, הוא מתייאש, מוצא איזה כוך מאחורי התנור, ומתכרבל שם לכדור פרווה קטן. בהתחלה הוא מיילל לעזרת אמו שאבדה לו כנראה. אבל כשאני מתקרב אליו, הוא נעשה שקט מאד ולא משמיע צליל. מחכה שאעלם באורח פלא. בהתחלה אני חושב לעצמי: "יאללה, מה אני מפחיד אותו. שישאר שם . אני אעשה את הפגישות שלי בזום. ובסוף הוא ייצא לבד, מיוזמתו". אני מניח לו אוכל ומים בצלחת ליד התנור, והולך לספה לעשות את הפגישות. אבל אחרי כשעה וחצי, אני מתחיל להבין: אולי הוא צריך עידוד. אני מתקרב אל התנור, ומתחיל לעודד אותו ברכות שייצא החוצה: "תולי, תולי. מה יש לך לחפש שם? בוא, אין לך שם כלום, תאמין לי". אני מסביר לו שאני לא יכול לגדל אותו כרגע, שאני צריך ללכת לעבודה ושהדירה שלי לא תתאים לאורחות חייו. שזה לטובתו. החתול ממשיך להצטנף - מתנגד לשיתוף פעולה. הגוף שלו נגלה לעיניי, אך הראש והעיניים שלו מסתתרים מתחת לתנור- כאילו הוא מאמין שאם הוא לא יראה אותי, אני לא אראה אותו. אבל אני יודע שהוא מקשיב לי. אני נוטל מטאטא, ונוגע בתולי בעדינות להזיז אותו מהכוך שמתחת לתנור. הוא קם לתחייה מהמצב ה"כדורי" שלו ומתחיל בהתרוצצות חדשה, מחליקה, ברחבי הדירה שלי. שוב ושוב הוא מדלג בריצתו על פתח הדירה- הפתוח לרווחה עבורו, כאילו הפתח לא קיים כלל כאפשרות עבורו. בהתחלה תולי מתחבא מתחת לספה. אני מתקרב והוא ישר מתרוצץ אל מתחת לארון. אז אני מתקרב לארון, והוא חוזר להתכרבל מתחת לספה. אני מוריד את הראש שלי אל הרצפה ומסתכל עליו מתחת לספה. עיניו הקטנות מבצבצות בחשיכה כלפיי. הוא נראה לי מלא דאגה, נס על חייו מבחינתו, כפשוטו. התנשמותו והלמות לבו מתעוררות מולי- המפלצת שרוצה להזיק לו. "תולי" אני מנסה לדבר בהיגיון "אני בעדך. לא יהיה לך טוב בדירה שלי". אבל הוא לא מתרצה. במשך שעה רצופה, אני מנסה לעודד אותו לצאת מהמחבואים שאליהם הוא נמלט בפיקחות. הוא מועך את עצמו מתחת לכל רהיט אפשרי, מוצא בדירה מקומות מסתור שלא דמיינתי אותם אפילו. לבסוף, כדי למנוע ממנו להתחבא, אני נאלץ להעמיד את כל הדירה שלי על הרגליים: אני מרים ספות, מזיז ארונות, גם את המקרר, גם את התנור. אני סוגר את כל הדלתות חוץ מדלת הכניסה לדירה. אבל תולי חכם ממני. כשחשבתי שאין לו עוד לאן לברוח, הוא מוצא עוד פינה נוספת שלא חשבתי עליה: בתוך החלק התחתון של המקרר שאני כמעט ולא יכול להגיע אליו עם המטאטא. שם הוא מתכרבל שוב ומחכה להיעלמותי.
זהו, אני עייף. אני מתיישב על המדרגות של הכניסה לדירה שלי, מיואש. החתול הזה ניצח. הוא עומד לחיות איתי עכשיו לנצח, בין אם אני או הוא רוצים בכך. אבל אז, אני רואה בקצה העין שלי ארבעה מזרונים גדולים. ואני מבין מה אני צריך לעשות.
אני נכנס שוב לדירה, ומעמיד את המזרונים כחומה, משני הצדדים של המקרר, באופן שיוצר מין מסלול פנימי מהמקרר אל דלת היציאה- בלי אפשרויות מילוט. מרגע שאני נוגע שוב במאמץ יצירתי בחתול במטאטא שלי, הוא נמלט מהמקרר, ומוצא את עצמו רץ בתוך המסלול של המזרונים שיצרתי עבורו, היישר אל פתח היציאה, אל החיים. ( בסוף הוא גם מוצא את אמא שלו שוב- שקראה לו להצטרף אליה ).
ואחרי כל המסע הזה, הבנתי משהו:
כמה פעמיים בחיים שלנו, אנחנו מתרוצצים בבהלה מאימת איזו 'מפלצת' לא מוכרת שמנסה לפגוע בנו? אנחנו נמלטים מכוך אחד, אל כוך אחר, מצטנפים בחשיכה, מייללים או קופאים, רצים במעגל, מרגישים שהחיים נלחמים בנו, שאין לנו עוד לאן לפנות, שאנחנו תקועים בפינה. ובסך הכל- כל מה שאנחנו חווים כ'מרדף', הוא בעצם, בלי הבנתנו, ניסיון לעזור לנו? עידוד ממי שרואה את הדברים באופן רחב יותר מאיתנו? שמנסה לעודד אותנו לצאת מהמקום הפסאדו בטוח שלנו? אבל אנחנו כל כך מבוהלים מה"מטאטא" שרודף אותנו, שאנחנו לא רואים את הכוונה של היד המכוונת- שנמצא את דרך אמיתית יותר, שלא למדנו עדיין לתת בה אמון. כמו תולי, מה שאנחנו חווים כ'אין מוצא', הוא הרבה פעמים, הדרך של החיים להסליל אותנו בתבונה עמוקה מאיתנו אל דרך טובה יותר, אל אופק חי עבורנו, אבל אנחנו יותר מדי מבוהלים לדעת זאת באותו הרגע. אם רק נלמד לבטוח ביד שמאחורי המטאטא.
בתמונה: תולי, שאני מאחל לו חיים מופלאים וארוכים, מתחבא ממני בפחד גדול.
