.png)
בשהותי על שפת מכתש רמון, שבוע אחר שבוע, אני תוהה מה כוח המשיכה העצום שיש לנוף שלו לבני האדם. למי שלא מכיר, שפת מכתש רמון בעיקר בשעת שקיעה, מלאה באנשים, המתבוננים בפליאה אל עבר נוף משתרע. ישנם שיושבים עם מחברת, ישנם שיושבים עם חברים, כולם מאוגדים כאחד במשיכה שקושרת את נפשם למה שמעבר לקצה המצוקים וגם ליעלים, שעולים ויורדים מן המסתורין הרחב. מצפה רמון כולה, מתבססת ומתפרנסת מן הפליאה הזאת. מרבית מן הגרים באזור מתפרנסים מתיירות. ישנם שלושה בתי מלון גדולים יחסית, ועוד כמה מלונות בוטיק. בדומה למקומות אחרים בעולם המושכים תיירים אליהם, אין שום דבר יוצא דופן בעיר עצמה מלבד הפלא של הטבע, המתבטאת במקרה זה- בהשתוקקות למכתש. אני מנסה להבין מדוע. מדוע נוף מסויים מושך אותנו יותר מנוף אחר? מה משותף למכתש רמון, ולים, ולפסגת הר האוורסט שאליה כל כך הרבה שואפים לגעת?
אדם שואף לאין גבול, ומתרווה בנופים שמזכירים לו את אין סופיותו. אומללות היא כשאדם מרגיש שהוא תקוע. פקק תנועה בכביש 6 הוא ההוויה ההפוכה למכתש רמון. התחושה שאני תקוע בעולם החיצוני, מתכתבת הרבה פעמים עם התחושה שאני לכוד בתודעה הפנימית. גם מלון חמישה כוכבים לא יציל אותי כאשר אני תקוע בתוך רגש, תקוע באוכל, תקוע במחשבה שלילית.
תשומת הלב שלנו, מכוונת אותנו לנופים שונים. בהקשר זה, כל העולם נלחם על תשומת הלב שלנו. הפלאפון ושלל האטרקציות שבו, הוא מאבק על תשומת לבך. גם החינוך, גם החדשות, גם הבוס בעבודה, גם הפוסט הזה. כולם קוראים שנתמקד בתשומת לב בדבר מסויים, ולא בדבר אחר. החיים שלנו, לבסוף, הם הבחירה שעשינו על היכן נמקם את תשומת הלב שלנו. על מערכת יחסים זו, ולא על מערכת יחסים אחרת. על עבודה זו, ולא על עבודה אחרת. גם הפנימיות שלנו "מתחרה" בתשומת לבנו. מחשבות קוראות לנו אליהן, רגשות, כאבי גוף, שאיפות. לכן, השאלה הקיומית היא תמיד: על מה אני נותן את תשומת לבי. כל מה שאני עושה, קשור בהיכן תשומת הלב שלי נמצאת . ככל שאדם נעשה יותר רוחני, תשומת הלב שלו מופנית יותר ויותר לרבדים הפחות דחוסים. זה לא דבר טוב יותר מאשר להיות אדם חומרי. זה פשוט הרוחניות במהותה. להיות רוחני זה היותך פחות דחוס. זה לא תמיד עוזר להחליף גלגל לרכב, אבל זה הרבה פעמים עוזר לך להיות מאוורר יותר.
זאת השאלה שהוליכה אותי הרבה: היכן תשומת הלב שלנו כמהה להיות?
מסורות רוחניות מסויימות, מציעות לך לשים לב לאלוהים. אני רוצה להציע, בהשראת המכתש, המשגה נוספת לרוחניות. שימו לב לאופק. כי בתוך כל רגש שלכם, בתוך כל מחשבה, בתוך כל ארוחת שישי עם חברים, בתוך כל כאב גב, ישנו אופק. האופק הזה, הוא מה שהלב שלנו כמה אליו. כל הממשות היא הזמנה לגעת בו. בכעס שלך יש אופק, במיניות שלך יש אופק, בשיחה שלך עם הזולת יש אופק, בקריאת המילים הללו כרגע יש אופק. האופק הזה הוא העצמיות הפנימית של המהויות. המכתש, הים, אלה הם תזכורות ממשיות לאינסוף שאנחנו מחפשים בתוך החיים. לפתיחות שאנחנו נקראים לגעת בה שמצוייה בתוך כל רגש, בתוך כל מחשבה. במקום להיכנס אל תוך רגש, ולשקוע בו, בקצף חיצוניות, גלו את האינסוף שבו, את המקור שבו. חיו חופשיים על שפת המכתש.
