איך המטפל שלכם הגיב כשאמרתם לו שאתם רוצים לעזוב את הטיפול?

האם הוא הגיב באופן שיצר אצלכם בלבול? אשמה? תחושה שאתם ילדותיים? קפריזיונרים? פגומים באופן אינהרנטי?

ארצה לדבר היום על אחד מהחטאים הכי נפוצים, והכי פחות מדוברים בעולם הטיפול. תופעה שככל שאני מדבר איתה על אנשים, אני מגלה עד כמה היא נפוצה. מדובר ממש בתיבת פנדורה.

אני מדבר על האופן שבו הרבה פעמים, מטפלים יוצרים רגשות אשמה אצל המטופלים שלהם, שרוצים לעזוב או לקצר את משך הטיפול. הרבה פעמים, כשיש בקשה כזו, מטפלים יבקשו מהמטופלים שלהם לבדוק האם העזיבה שלהם מבטאת "דפוס מסויים", או שילחצו עליהם להמשיך בטיפול בכל זאת, או שיספרו להם עד כמה מפגש פעם בשבועיים הוא "לא רציני". כל מיני דרכים שבהם המטפלים משדרים למטופל שרוצה לעזוב את הטיפול: אתה לא בסדר.

כמה זה נפוץ. כמה זה הרסני בעיניי.

הקשב שלי לנושא הזה עלה לפני כמה שבועות, כאשר בשיחה עם ידידי אילן יפרח, הוא הצביע לי על עד כמה הפודקאסט שעשינו בנושא של "הדרמה של הילד המחונן" קשורה באופן עמוק לתופעה הזאת. בעקבות כך, התפתחה בינינו שיחה ערה, שמובילה לכתיבת הפוסט הנוכחי שמשתפת בתובנות שעלו בה.

למי שלא מכיר, הספר "הדרמה של הילד המחונן", שנכתב על ידי אליס מילר, מתאר כיצד ילדים מאד רגישים וקשובים, נעשים מועמדים מצויינים על ידי הוריהם- אחד מהם או שניהם, להפיג ללא הרף את הבדידות, החרדה והדיכאון שהם חשים. ההורים הללו, מצליחים לשדר לילדים הרגישים שלהם מגיל קטן- שהם אלו שצריכים לקחת אחריות עליהם- ולא ההיפך. כלומר, שהם צריכים לנחם אותם, להרגיע אותם, להכיל אותם, למתן אותם ולהיות "שם בשבילם" ( להיות "הליצן" של האמא הדיכאונית, או "בת הזוג" של אבא שאיננו מובן על ידי ה"אמא הזאת החסרת סבלנות שלך" ). הורים אלו הופכים את הילד הקשוב שלהם במובן זה להורה קטן, ונותנים לו מעמד מאד גבוה של ה"ילד המיוחד" ו"המבריק" של המשפחה. תמורת תחושת המיוחדות והעליונות הזאת, הילד המחונן משלם ביכולתו להיות ילד: להתרכז בצרכיו שלו, להרגיש את רגשותיו ולתת להם ביטוי- גם כאשר זה מתנגש עם סביבתו. הוא כל כך עסוק בלהרגיש את רגשותיהם של הוריו ולהיות שם "עבורם", שאין לו זמן או מיומנות- להרגיש את מה שעובר עליו בעצמו, לבטא את צרכיו, ולהיות הוא עצמו ללא צורך "לשרת" אחרים.

בבגרותו, כך טענה מילר, אותו הילד המחונן גדל להיות מבוגר "מחונן" וגם "נחמד" באופן כפוי: אדם עם מסיכה של הרמוניה וריצוי כלפי הסביבה, שמתחתיה- תובענות פנימית עמוקה ולא מודעת להיות האדם הכי חשוב בחדר. זהו אדם שלא יודע דבר על עצמו ועל עצם אישיותו, ומפצה על כך על ידי זה שהוא יודע הכל על כולם סביבו. פעמים רבות, כך טענה מילר, נוכל למצוא את המבוגר המחונן הזה בוחר במקצוע של מטפל רגשי, עובד סוציאלי, פסיכולוג, או מחנך שלא ישן בלילות למען תלמידיו. במקצוע הטיפולי\חינוכי שלו, הוא זוכה למרכזיות אליה התרגל כילד מול ההורה: הוא מפנה את כל הקשב שלו לאנשים אחרים, ומעניק להם תחושה שהוא רק מי שיוכל להושיע אותם. הוא שם את עולמו הפנימי על מצב 'המתן' עבור האחר- ודווקא כך מרגיש בעל ערך יוצא דופן. במובן הזה, חדר הטיפול הפרטני עלול להפוך להיות עבורו ממלכה שמשחזרת את הדרמה הילדותית שלו: , מקום שבו הוא, כמטפל, מעלה על נס את עולמו הפנימי של המטופל, שנעשה למרכז תשומת הלב שלו ( כמו ההורה שלו בזמנו ), ותמורת זה, המטופל מעלה על נס את קיומו כמטפל יוצא דופן- מעניק לו תחושה שהוא "וואו", "אדם מדהים", "היחיד שהצליח לעזור לי", ומעניק לו כבוד, יוקרה, ותחושת נשגבות על כל שאר האנשים. ממש כפי שההורה האדיר אותו על תשומת הלב שהוא נתן לו.

הדרמה הזאת, היא ממש הצל של עולם הטיפול הפרטני. ( יש גם צד של אור, אותו אנסה לתאר בהמשך ).

ועכשיו אני חוזר לנושא הפרידה של מטופלים ממטפליהם. ברגע של הפרידה, הדרמה הזאת מקבלת לפתע תפנית: המטופל רוצה פתאום להכריז על עצמאותו מהמטפל. להגיד למבוגר המחונן: "סיימתי מטפל יקר, אינני זקוק לך יותר ולמרכזיותך בחיי. אני מעדיך להיות בלעדיך".

ובצומת זו, מתגלה שמטפלים רבים, פשוט מתעקשים להחזיק בדרמה של הממלכה האבודה שלהם. הם עושים מניפולציות למטופל- שלא יעזוב את הטיפול כי "אוי ואבוי". למעשה, הם עושים למטופל שלהם, את מה שהוריהם עשו להם עצמם כשהיו ילדים קטנים: בשעה שהם רצו כילדים לגלות את עצמאותם, את דרכם האישית הנפלאה, לרוץ למקום שונה ממה שההורים רצו שאליו ירוצו. בדיוק בשעה שרצו להתעקש על אנוכיותם הבריאה- הוריהם שידרו להם : לאן אתם חושבים שאתם הולכים? העזיבה שלכם היא לא פחות מחטא.

הוריהם למעשה שידרו להם, שהעצמאות שלהם איננה עזיבה בלבד, אלא היא נטישה. המסר שהם קיבלו בילדותם היה: אסור לכם- ילדים מחוננים שכמותכם- שיהיה לכם עולם עצמאי. שימו בלמים על נפשכם הראשונית, על עולמכם האישי. הרצון החופשי שלכם, הוא "ילדותי", "קפריזונרי" ו"אנוכי".

וזה מה בדיוק מה שהמטפל הלא מודע- עושה למטופל שלו בשעה שהאחרון מבקש לסיים את הטיפול. הוא משדר לו שהוא ילדותי, קפריזיונרי. הוא משדר לו שהוא לא רק מסיים את הטיפול. הוא ממש נוטש.

וזוהי טראגדיה טיפולית אמיתית בעיניי. טראגדיה אפילו- שיכולה לפגוע במובנים רבים בתהליך טיפולי שהיה בעל ערך גדול עד לאותו הרגע. זאת משום, שהסיום של הטיפול, הוא הזדמנות ענקית שלא תחזור על עצמה: זוהי הזדמנות עבור המטופל לחוות חופש אמיתי מהצורך לרצות את ה"מבוגר"- ( שזאת הסיבה לרוב שבגינה הוא הגיע לטיפול מלכתחילה ). רגע הסיום של הטיפול, הוא בעצם פוטנציאל להפוך לרגע של חגיגה של עצמאות ובגרות, שמשקפת את כל המשמעות של הטיפול שהיה. כיוון שאם המטפל נאחז במטופל שלא כדין- מפעיל עליו מניפולציות רגשיות כדי שימשיך, אזי תהליך זה מספר לנו שהטיפול כולו היה בעצם "הדרמה של הילד המחונן"- תיאטרון של נרקסיזם משותף בין מטפל למטופל- האדרה הדדית ושימוש של המטפל במטופל שלא כדין.

אבל אם לעומת זאת, המטפל יודע לקבל בברכה את רצונו של המטופל להמשיך הלאה מהטיפול, מבלי להפוך את זה ל"דרמה"- לנושא, לקונפליקט, לאירוע של נטישה: אזי רגע הסיום משקף את כל הטיפול עצמו: טיפול שבאמת הייתה בו אנושיות אוהבת. פירושו של דבר, שלכל אורך הדרך, המטפל היה שם עבור המטופל, ולא רק נאחז בו בשביל תחושת המרכזיות שהוא קיבל.