.png)
בדרך כלל אני לא כותב אזהרות על דברים שאני כותב. זהו לא פוסט על הטרדה מינית כלשהיא. אבל זה כן פוסט על תופעה תרבותית מינית מוזרה שקוראים רגישים ונורמטיביים בוודאי לא נפגשים בה. אבל מעצם המקצוע שבו אני עוסק, אני נתקל בו באופנים שונים- וקשה לי שלא לדבר עליו כי הוא מכיל בתוכו יסודות נפשיים משמעותיים. אז מי שיש לו נפש קצת רגישה ( בכנות גמורה ), עדיף שידלג.
ולענייננו: ישנה תעשייה קטנה אך גוברת, של גברים בעולם, שמחליטים לוותר על בת זוג אמיתית לחיים, ומסתפקים במקומה בבובה מסיליקון. בהתחלה כששמעתי על זה, חשבתי שזוהי אוננות מושקעת ותו לא- פורנוגרפיה למתקדמים. אבל מסתבר שישנם גברים שהבובה משמשת עבורם לא רק לפנטזיות מיניות, אלא משמשת גם כדמות שהם מפתחים כלפיה רגשות אישיים, כמו התפעלות וחיבה. הם יוצאים עם הבובה לטיולים בטבע ולפעילויות שונות שהם אוהבים, נוסעים איתה ברכב, שותים איתה קפה בחצר. בסרט תיעודי ראיתי גבר ששולח את הבובה שלו לתיקון, ומחכה בגעגועים במשך שבועיים לחזרתה על ידי חברת המשלוחים. כמעט בכל המקרים האלו, מדובר בגברים מתפקדים לחלוטין על פי נורמות חברתיות מקובלות. יש להם עבודה טובה, משכורת נאה, בית מסודר. הם יודעים להתבטא היטב. והנה לפנינו עוד פאתולוגיה שעושה צ'ק אין למחלקה ראשונה בדרך לחופשה...
כשניסיתי להבין את זה לעומק, ראשית כל, נעצבתי. זה היה כל כך מייאש לפגוש את הבדידות של האנשים הללו, בעודם חגים סביב הבובה האישית שלהם במין ריקוד ניצחון קטן ומובס על החיים.
אבל אז הבנתי, שאנשים אלו נתנו לי מתנה עמוקה לחיים. מתנה שעד עכשיו אני מנסה לעכל.
מעבר לייאוש הברור של גברים אלו, הבנתי שיש משהו יותר עמוק בעיניי באורח החיים שלהם, אותו אני מכנה: התנגדות לאחרות.
הכמיהה הנוחה לחיות בעולם של "בובות" שעושות כרצוני, עולם שאני צופה אותו מראש, עולם שבו האחרות מצטמקת למה שאני זקוק לו, הוא כמיהה שמבצבצת בכולנו בזמן זה או אחר בחיים, בעיקר בזמנים של חרדה. כשאין בי ביטחון, אני מסרב לתת לאחרות מקום. למשל, אני לא אודה ברגשות "לא נעימים" שיש בי, כשזה מאיים מדי. הסירוב להכיר ברגשות לא נוחים שבי, היא בעיניי, צורה של התנגדות לאחרות. אני חווה רגש, בתוכי, ואני מסרב לתת לו מקום כיוון שהוא "אחר" ממני, מהציפייה שלי מעצמי. אכן, בכולנו יש מצבים שבהם אנחנו לא רוצים אחרות. האחרות היא משהו שלעיתים רבות אנחנו חשים שאנחנו צריכים להתגונן מפניו, להיות אסטרטג דגול, לתכנן תוכניות.
מצד שני, יסוד החיים, הפלא וסערת הרגשות במובנה החיובי, היא בעיניי, האחרות. האחרות היא הנס והפחד של החיים. כשאנו מונעים מהאחרות להיכנס אל תוך חיינו, אנחנו נעשים מאד עמוסים. כל הקשרים בעולם הזה שיש בתוכם התחדשות, פליאה, וארוטיות, תלויים על היסוד הזה, על מה שספר היצירה אולי מכנה: "בלימה"- בלי- "מה". בלי הידוע. כלומר, העולם תלוי על היסוד הנסתר, הלא נאמר. על החושך שיוצר את הקשר.
אם אני יודע כבר מה הבן אדם שמולי יגיד, אם אני יודע איך הוא מרגיש, אם אני יכול לצפות אותו מראש ואת נושאי השיחה והשאלות שיפנה אלי והטריגרים שלו, אני בעצם נמצא בקשר עם "עם- מה" ( אמא ). אמא היא יסוד הביטחון שכולנו זקוקים לו. אבל אי אפשר להיות בפליאה, בתשוקה, כאשר המציאות סביבך היא רק הידוע. רק מה שהיה.
המוכנות להרפות ממה שאני מצפה, מהצורך שלי לעצב את החלל במהותי, הוא מה שמאפשר לחיים האמיתיים לגדול בי. זה לפרסם פוסט שאני לא בטוח שהוא מתאים לעולם, שהוא לא מדוייק, שהוא לא מושלם. זה להתקשר לאדם שלא פיענחתי את מצב רוחו כרגע, זה לתת לעצמי לשמוע את העולם הפנימי של אדם אהוב בסקרנות גם כשזה לא בטוח שהוא יגיד דברים מקסימים עלי. להיכשל, למות, ליפול. להיות מובס בתוך קשר. לגלות מחדש את החיים.
אבל בעיקר, אני רוצה להגיד, שזה היכולת לעמוד מול האחרות האין סופית, התמידית, שממלאת את החיים שלנו בכל רגע ורגע. לפתוח צוהר לאחרות זה לפתוח חלון אלייך, חי וקיים. תמיד. בכל רגש, מחשבה, וחיבור.
"רוקמת התחרה" של ורמיר. מרגיש לי שהיא רוקמת לאור האחרות.
