.png)
אחת התחושות הרציניות שיש לי נוגעות להבדל בין השפה הרוחנית לשפה הנפשית- הפסיכולוגית. אני מרגיש שיש תהליכים בחיים שזקוקים לאחת מהשפות, ולא לרעותה. לדעת מה ההבדל בין השפות יכול מאד לעזור לדעתי לנו, כיוון שלפי מה שאני רואה בעולם, אנשים נוהגים להישאר בתחום של שפה אחת ונזהרים מאד – סקפטיים אפילו, כלפי השפות האחרות. אבל יש בעיות, שנותרות על המדף, מאובקות, כיוון שלא ניגשים אליהם בשפה הנכונה. למשל, אחת הבעיות של הדור שלנו, היא ההתמכרות לפלאפונים- למדיה. אני חושב, שהשפה הנפשית לא מסוגלת לגעת בקצה קצהו של ההתמכרות הזו. לא משנה כמה פסיכולוגיה אנשים יילמדו, וכמה תרגילי נפש הם יעשו, הם לא יצליחו לרפא את ההתמכרות הזאת רק דרך הנתיב הפסיכולוגי ( ראו למשל, כמה אנשים בריאים פסיכולוגית אתם רואים שפשוט שוקעים במכשיר הזה ללא די ). הפסיכולוגיה עוזרת לתפקד במצבים שיש בהם מלאות מסויימת, חיכוך מסויים: קונפליקט, בושה, אהבה, טראומה. אבל הופעתו של החלל הריק עצמו, של הריקנות בעומקה, הוא לא מקום שהפסיכולוגיה לדעתי יכולה לרפא לבדה. אני רוצה להציע, שבחלל הריק, השפה הרוחנית היא משמעותית מאד.
מהי השפה הרוחנית?
ברגיל, לאנשים רגילים, פשוטים, יום יומיים, כמוני, אין שפה רוחנית. השפה הרוחנית טבעה בים יחד עם הספינה הגדולה שנקראית "הדת". כאשר טבעה ספינת הדת במערב, נותרו אי אלו תובנות, אי אלו אימרות שפר, שלא שקעו כיוון שהיה אפשר לתרגם אותם לשפה הפסיכולוגית. אולם יש אור מסויים בדת, שלדעתי אי אפשר לתרגם לשפה הפסיכולוגית. קשה להסביר מהו בדיוק, וזה בדיוק המקום שבו דברים מאבדים את יכולת ההחצנה שלהם. אבל אני אנסה: האור הזה מצוי בעיניי בשפת התפילה, בשפת התנ"ך- כל עוד ניגשים אליהם בצורה יחפה, לא מנכסת. ואני מאמין, שיש אנשים שיימצאו את החיבור הזה גם בשפה של דתות אחרות. האור הרוחני הזה לא פותר שום תסביך פסיכולוגי. למעשה, הוא מדלג מעל תסביכים פסיכולוגיים. לכן, יש אנשים רבים, שהאור הרוחני נוגע בהם והם נותרים פגועים פסיכולוגית מאד. אלה הם אנשים "מוארים" שהם חסרי יכולת תפקוד במערכות יחסים. חלקם אפילו על גבול האוטיזם, או הנרקסיזם. אבל ההגמדה הפסיכולוגית המוצדקת הזאת של דמויות "מוארות" מסויימות, בעיניי מפספסת משהו חשוב- היה בהם, או יש בהם, אור שמפעים אותם מעבר לחומר- חומר שמושך לכל כיוון אפשרי. שלוקח אותם למרחב שבו יש נוכחות שהצינור שלו הוא אחר. כמובן, אני לא רוצה להלל את הנתק בין הפסיכולוגי לרוחני. כמו הנתק בין מיניות לרוחניות, הנתק בין הרוחני והפסיכולוגי יוצר אדם שלא מצליח לחיות במלוא עומקו. אדם שהוא רק רוחני – מתקשה להיות באינטימיות עם אחרים. אינטימיות מטבעה, יש בה קונפליקטים, יצרים, צרכים לא ממומשים. אדם זקוק לכלים מעולם הנפש- של הבנה וביטוי עצמי, כדי להיות בקשר אינטימי משמעותי. אבל אדם גם לא יכול רק לעסוק בעולם הנפש, ולקוות שמעיין חייו ינבע ללא הפרעה. יש מין גבול כזה, מין תיחום ארצי, שמרחיק אותו מהמרחב של הכוליות המחוברת. ללא המרחב הזה, אני מרגיש, החיים אובדים בפרטים המטשטשים, אין מחרוזת שזורה שמחברת בין הכל. ה"זמן הפנוי" מקבל ניחוח של חלל ריק, אבוד. הגאולה של החלל הזה בעיניי, היא שפה שמבקשת לגעת באור שהוא שונה.
אני חושב שצריך לעודד אנשים למצוא ספרות שתפקח בהם מעיין אחדותי. אני חושב למשל, שזה חבל מאד, מאד מאד, שבני אדם לא מהלכים עם ספר עתיק ביד לכל מקום שבו הם הולכים. שאני אומר ספר עתיק, אני לא מתכוון לספרים שמוצאים במדפי הניו אייג' של סטימצקי. אני מתכוון למקור המקורות. אנשים נוהרים להודו, אך מדוע הם לא קוראים את ה'בהגווד גיטא' בדרך לשם? או את האופישנדות? ולצד זה, מדוע אנשים לא קוראים פרקי אבות? הלא יתומים כולנו, מאב, מאם. גם אם לא ביולוגית, בוודאי שרוחנית. אנחנו מהלכים על פני האדמה, משוועים לשמש של הבריאה. מקור האחדות. והלא איזו שמש אנחנו מוצאים? האח הגדול? רוטר? YNET?, כל אלו הן משאבות שמדלדלות את הרוחניות שלנו. אנחנו ממשיכים לתפקד, תוך כדי ההתמכרות הגדולה מכל: התמכרות שלא פוגעת בתפקוד הפסיכולוגי שלנו, אבל פוגעת בצינור אחר- עדין ומופשט יותר, שאת כאבו אנו מרגישים רק בתום חיינו. וזאת משום, שרק המוות יכול לפעמים לעורר אותנו לעיוורון העדין הזה. אין כאן תחתית של חבית שאליה ניפול- הנישואים שלנו לא יתפרקו, העבודה שלנו לא תלך לאיבוד. לכן, קשה מאד לזהות את הבעיה של ההתמכרות לפלאפון. מצד שני, דווקא בגלל זה ההשלכה היא עמוקה יותר: השינה עמוקה יותר.
אך לא באתי להטיף נגד פלאפונים. למעשה, אני סבור שאי אפשר להתמודד איתם כלל. אי אפשר להרחיק את החושך. החושך הוא לא מהות. הוא היעדר אור. ובהיעדר הרוח, אין אור. לכן, אין טעם להימנע מהפלאפון, זה מלחמה שאין לנצח בה. אבל אפשר לנסות, לאט לאט, להגביר את האור.
הייתי שמח, אילו הייתי גורם לעוד בן אדם אחד בעולם, לקנות מחר ספר עתיק- ולשהות איתו בעולם. להסתובב איתו ברכבת, לקרוא אותו בבוקר על כוס קפה מול הזריחה, להרגיש איתו את השמיים שמעליו. את בני האדם שלצידו. את הנצח.
ואחרי זה ללמוד פסיכולוגיה איתי בפודקאסטים כדי לאזן את כל זה. שנה טובה ומתוקה.
