.png)
בעקבות קריאה בספרו המהמם של אדם פיליפס, פסיכואנליטיקן בריטי: "החמצה: בשבח החיים שלא נחיו".
זה כותרת מאד מייאשת לכאורה לספר, ובאמת, מנעה אותי מלקרוא אותו הרבה זמן, כי לא רציתי להתעסק בייאוש של עצמי ואחרים, מהחלק המפוספס בחיים שלי, מהפוטנציאל שאני מרגיש שמעולם לא מומש. זה ממש עצוב. נראה לי גם קצת תבוסה מוחצת להכריז שאתה משבח חיים שהלכו לאיבוד.
אבל אחרי שהתחלתי לקרוא, הבנתי שאני לא מבין כלום. הספר של פיליפס, הוא חגיגת חיים, לא חגיגת תבוסה. הוא מציע זווית מרעננת לנושאים שמעולם לא העמקתי בהם, ובעצם נגע בי במקום מאד עמוק.
הטענה הראשונה של פיליפס שנגעה בי, היא שתחושת תסכול, והחמצה, הם דברים בריאים וטובים בחיים. למעשה, הם הצד השני של מטבע, שבצידו האחר יש תשוקה. אנחנו חווים תסכול רק מול משהו או מישהו שיש לנו כמיהה אליו. ככה שללא יכולת לחוות תסכול והחמצה, אנחנו גם לא נחווה תשוקה ומלאות . ואחד ממנגנוני ההגנה העצמית שלנו, טוען פיליפס, היא לכבות את התשוקה שלנו, כדי שלא נחווה תסכול. וזה ממש נגע בי. אני ממש יכול לראות אדישות כמנגנון הגנה אצלי ואחרים.
אבל לפיליפס יש עוד טענה, שהיא עוד יותר עוררה אותי. הוא טוען שלמעשה, בכל בחירה שאנחנו עושים בחיים- ישנו כאב של החמצה. כל פעולה בחיינו, גם פעולה טובה, היא למעשה הפסד של אין ספור אפשרויות אחרות שהיינו יכולים לעשות. ולכן, האקט של הבחירה, ההחלטה, הוא אקט שיש בו תמיד תסכול. גם אם ההחלטה שלנו היא טובה, היא מעוררת בנו תחושת כאב.
אני יכול לראות את זה למשל, כשאני אומר משפט למישהו. ובתוכי, אחרי שאמרתי את המשפט, הרבה פעמים יש תחושה של החמצה: יכולתי להגיד משהו יותר מדוייק. לפעמים זה אפילו קורה לי באמצע משפטים, שאני כדברי אביתר בנאי, מנסה "לדייק במילים" ואז אני ממש עוצר את המשפט באמצע ולא מסיים אותו, כאילו אני על פרשת דרכים בלתי נגמרת ( מה שממש מתסכל את מי שמדבר איתי... סליחה :)). זה מין דוגמא ומטאפורה ממשית להחמצה ותסכול, שמתלווה לכל פעולה כמעט בעולם. אי אפשר בעצם לבחור בחיים האלה, לעשות, להחליט, בלי הצל הזה שמלווה אותך: הצל של מה שלא אמרת. של מה שלא התרחש.
למעשה, חיים שהם ממשיים ועשירים, שיש בהם החלטות, ופעולות, הם תמיד חיים שיש בהם תסכול והחמצה. "החיים שלא נחיו" כדברי פיליפס, הם למעשה הצל התמידי של החיים שכן נחיו, ואם אנחנו מאמצים את הצל הזה כחלק בריא מהחיים שלנו, ולא נלחמים נגדנו, אנחנו יכולים להנות מחווית חיים עשירה, עם מטרות, והישגים, שהם משמעותיים עבורנו, בלי להילחץ מזה שקיים תמיד הצל של התסכול שהוא בריא ונורמלי- על מה שוויתרנו עליו לטובת הממשות.
וברזולוציה קצת יותר עמוקה, ואני חושב שזה משהו שמאד מאפיין אותי, וגם את הדור שלי. דור ה Y. היכולת לבחור, היא לא כזאת פשוטה אם חינכו אותך לחיות בלי תסכולים. ולכן, אנחנו רואים ממש חוסר יכולת לבחור. מבחינה מקצועית- אני תמיד יכול להיות מישהו אחר. מבחינה זוגית- אני תמיד יכול לבחור מישהי אחרת. מבחינת הזהות שלי- אני יכול להיות הכל כביכול. אבל בסוף, לא בוחרים ולא מתחייבים, כי לא רוצים להכיל את התסכול של מה שלא יהיה לעולם. לא מקבלים את הצל וגם לא מקבלים את האור הממשי.
ואני חושב שזה מוביל למצבים לא טובים, חוסר היכולת לחיות עם כאב של החמצה. כי אם אני לא מוכן לחיות עם זה, עם תסכול- אני בעצם לא מוכן לחיות. אני בעצם, אפסיק משפטים שאני אומר באמצע, כי עצם ההשלמה שלהם מכאיבה לי. והמשך השיר של אביתר בנאי הוא: "הרצון לדייק במילים, תכונה מרגיזה מאד, במיוחד כשבסוף אני, עומד ושותק, כמו פקק תנועה". פיליפס מציע שאנחנו בוחרים בפקק, כי אם באמת נגיע ליעד שלנו, לא נוכל להכיל את התסכול של ההחמצה על אין ספור החיים שלא חיינו. אבל אז, אנחנו אף פעם לא מגיעים. אנחנו תמיד נשארים וירטואלים.
הכותרת של הסדנא הבאה שלי, לדעתי, תהייה: "לבחור בתסכול- מיומנות של קבלת החלטות ובחירה בחיים".
זהו, שתהייה שנה טובה, מלאה בתסכולים , ותחושת החמצה אינסופית ולצידם- חיים מלאי ממשות ובחירה אמיתית.
