.png)
האדם ביחסיו, הוא עבורי הוא כמו יצירה ספרותית. ישנם שלושה סוגי יצירות ספרותיות.
הסוג הראשון, הוא הסוג שנמצא כרגע במגירה. זהו ספר שלא מוכן לפגוש את הביקורת של העורכים, את העקיצות של המבקרים, את האפשרות לדחייה מנומסת על ידי הוצאות הספרים. לפעמים הוא גם פרפקציוניסט לגבי עצמו, מנסה לדייק את עצמו שנה אחרי שנה. בנוסף, כל עוד הוא במגירה, הוא יכול לשמר פנטזיה לגבי עצמו הפוטנציאלי. הוא רב מכר נסתר, שיכול לכבוש את העולם. במגירה, יש אין סוף לפוטנציאל שלו. אז למה לצאת מהמגירה ולפגוש את החיים? למה לתת לחלומות שלי לפגוש את אור השמש ואת קיצוץ הכנפיים? המגירה היא כר לחלומות ולשינה.
אחרי זה, יש את הספרים שיוצאים מהמגירה אל עבר השמש והרוח. אלה הם ספרים שמוכנים לעבור את הביקורת של המערכת, להוציא תואר ראשון ושני, להיות מונחים על המדפים של חנויות הספרים, לשנס מותניים ולהציג את עצמם ברשתות החברתיות. חלקם מקבלים חיבוק מהחברה, חלקם נושאים כאב על ביקורת שקיבלו וחלקם גם תחושת פיספוס על כך שהם נבלעים בין כל שאר הספרים על המדף. אבל כולם במירוץ החיים, חיוניים במידת מה, מאופרים מי יותר ומי פחות, תורמים את חלקם ככל שהם יכולים, עולים בבוקר לרכב או לרכבת בדרך לעבודה, מחייכים ואומרים "שלום" , עובדים קשה, משתלבים בעולם הזה, עולם המלאכה.
ואז יש ספרים בהוצאה עצמית. אלו הם ספרים שמהלכים בשוליים של החיים, שיש להם אמונה ראדיקלית בעצמם, אבל האמונה הזאת לא מקבלת חיבוק חברתי בכלל. הם יכולים להיות תמהוניים, או שהם ממוקדים בנושא מאד מאד נישתי. הספרים האלו צועדים בעולם במין תחושה של 'אני נחוץ' אבל הם לא מסוגלים להסביר את זה בריאיון עבודה. הם נמצאים במדף של איזה בית קפה מקומי בערבה, ליד ספרי מדיטציה, או שהם מתגלגלים באיזה פסטיבל, באיזה טרמפ, באיזה שמועה. לפעמים הם נזרקים במין ייאוש סופי ליד איזה פח, לפעמים באוטובוס בדרך להימלאיה. אם אתה טורח לאסוף אותם, זה בגלל נטייה רגעית לאקזוטי שבך. יש מהם שחיים באשלייה גרנדיוזית- מדריכים להארה, אבל מיעוט מהם מצליח לתאר משהו שמתחבר לחיים שלך. משהו עמוק יותר מהטרנד הנוכחי, מהשיחה הקיימת. זהו ספר\אדם שפותח עבורך מסלול חדש, שמטלטל אותך ואת חשיבתך על החיים, שמחבר אותך לשפה עתיקה וחדשה.
בכנות, אין שלושה סוגי 'ספרים\אנשים'. כל בן אדם ( וכל ספר ), מכיל בתוכו את כל המצבים הנפשיים הללו שתיארתי וכל המצבים הללו חשובים לבריאות הנפש ולהצלחה.
העמדה הראשונה- עמדת 'המגירה', היא העמדה של הסוד. זוהי עמדה שמגינה על מה שצריך לגדול בעומק של אדמה, שמכסה על מה שצריך להתבשל בנחת, בלי שעון ובלי זמן. חשיפה מהירה מדי של הסוד הזה עלולה להיות נדרסת על ידי מציאות, על ידי ביקורת ושליליות נסתרת. סוד אמיתי צריך להיות לא ברור לזמן מה, עמום בתוך חורף פנימי. בתקופה של "מגירה", אנשים עלולים להגיד לך: "אתה לא עושה כלום" ואולי אפילו אתה תרגיש שאתה חסר ערך ותהיה מדוכדך. אבל בתוכך, בלי ידיעתך, גדל אוצר שקט שעוד יראה את עצמו בזמן המתאים, אם תאפשר לזה ואם תאמין בעצמך.
העמדה השנייה- עמדת ה"סטימצקי"- היא שלב חברתי יותר. עמדה זו בונה אצלנו את יכולת ההשתלבות בחיים. אנחנו לומדים להכניס את כוחות הנפש שלנו, הכישרונות והרצונות שלנו, לספירה החברתית. אנו לומדים איך לשתף פעולה, איך לתקשר כמיהות ודרישות. הפנימיות שלנו מקבלת מרקם קליל, תנועתי, שנפרד מאשליות של גרנדיוזיות ואין סופיות. הפרידה הזאת מהמגירה לעבר החברה, היא כמו ריקוד, שמחדש את החברה וגם את הפנימיות שלנו: הסוד שלנו גדל ומפרה סודות חדשים אצל אנשים אחרים. הפנימיות מקבלת צורה בעולם, והעולם מתחדש, ומתעמק. והדבר היקר ערך ביותר, הוא שבלי ידיעתנו- כשאנחנו נפרדים מסוד אחד, סוד חדש עושה את דרכו אלינו לעוד תהליך של נביטה. זאת אחת הסיבות שאני שמח כשאני משחרר פודקאסט או ספר לאוויר העולם: אני יודע שמשהו חדש עכשיו יתחיל לגדול בתוכי. לצד שבי שפוחד להוציא לאור ולאבד סוד, אני אומר שתמיד יבוא משהו עמוק ומשמעותי יותר לעולם בזכות המקום שפיניתי.
העמדה השלישית בחיים, עמדת ה"אינדבדואל", היא עמדה שמטפחת אצלנו את הרובד הלא שגרתי. זוהי עמדה שלא נמהלת במה שקיים, אלא שיוצרת משהו חדש. הרובד הזה הוא הרובד הפואטי. זה להפוך את המוזרות האלוהית שלך למשהו חי ואוהב. זה להשתחרר מהגבול של המגירה אבל גם של השגרה החברתית, לעבר היצירה החד פעמית שהנך. זהו רובד של משחק ושעשוע, בדיחה רצינית. ייתכן שיבינו את הבדיחה שלך רק בעוד 20 שנה, או 100 שנה, אבל זה לא משמעותי. הפואטיקה מתקיימת במרחב הנצחי.
לכל הרבדים הללו, האתגרים והייחודיות שלהם. אם נדע לכבד כל שלב, נדע איפה הוא מתחיל ונגמר בחיינו. כך נוכל להיות נינוחים יותר ויותר עם הכאב והיופי שכל שלב מביא איתו, ולקבל את המקום שבו אנו נמצאים בחיינו ביחס ליחסים שלנו עם הסובב אותנו.
