להסתכל בעולם דרך O.

לוילפרד ביון, אחד מהפסיכואנליטיקאים המשפיעים ביותר במאה הקודמת, היה רעיון מאד מעניין. הרעיון הזה החל להתגבש אצלו, בעשור האחרון לחייו, והוא החל לכתוב על כך אחרי שעבר לארה"ב מבריטניה- המקום שהיה לו בית מקצועי רוב חייו. ביון עזב את בריטניה לארה"ב כשהיה כבר בן 70, בגלל שהוא חש שעלולים "להטביע אותו בתוך תארי כבוד עד שלא יידע מי הוא". לשמחתו אולי, אחרי שהתחיל לדבר על הרעיון החדש שלו , החלו עמיתים מסויימים ובעיקר מהחוג הקלייניאני להתרחק ממנו. הם טענו שהוא כבר פונה לאזורים "מיסטיים" מדי, ומערבב בין דת לפסיכואנליזה באופן לא נכון. אני אישית חושב, שלרעיונות שאותם הציג בערוב חייו, יש חשיבות אמיתית לאהבה ולחיים. ולכן אנסה לתאר אותם כאן.

ביון ניסה כל חייו, להבין מהי "האמת" וחשב שהאמת היא מושג מרכזי בריפוי הנפש. אולם בניגוד לפרויד ופסיכואנלטיקאים אחרים שהעריכו את "האגו"- הראציונל, האמת לא הייתה עבור ביון מושג פילוסופי, מציאותי וקר. אלא בדיוק ההיפך: הוא ביקש שמטופליו יתפכחו מ"הידע" האינפורמטיבי שלהם, כדי להתחבר לאמת שהיא גבוהה יותר. אמת שאי אפשר לדעת אותה אלא רק לחיות אותה. מין שגעון בריא. בעשור האחרון לחייו, הוא ניסח את זה כך: שהאדם יהפוך ל O.

מה זה מושג ה O של ביון? ומדוע הוא רלוונטי כל כך בעיניי?

ראשית כל, כשביון ניסה בעצמו להסביר למה הוא מתכוון ב O, הוא נזהר מאד מלהפוך את זה לתיאוריה. הבחירה באות O מייצגת עבור ביון את הניסיון להגיד משהו בלי להשתמש במילה שכבר קיימת בשפה. אולי אפילו בלי להשתמש במילה בכלל. הסמל הכי קרב שחשב עליו זה היה עיגול בשפה האנגלית. יש לי תחושה, שהוא רצה להעביר את ה O יותר מאשר לדבר עליו. אני אשמח, כשאתם קוראים פוסט זה, לא להגיד את המילה, אלא להסתכל בצורה ולחוש בה. לדעתי זאת הייתה כוונתו.

מה יש ב O הזה?

אני אנסה להגיד את זה דרך תובנות שעלו במשותף בשיחה עם ידידי אילן יפרח. תחילה, בוא ננסה להבין, מה זה עולם בלי O .

הביטו למשל, בעולם של בינה מלאכותית. לדעתי, בינה מלאכותית תוכל בעשור הקרוב להחליף הרבה מאד אנשי מקצוע בתחומים שבהם "ידע" הוא הדבר הנדרש. אין לי ספק למשל, שתוך כמה שנים הוא יוכל להחליף הרבה מאד מרצים באוניברסיטה, הרבה מאד רופאים מאבחנים, הרבה מאד רואי חשבון. ואם אני אוכל גם קצת להתרחב בדימיון שלי- הוא אולי יוכל להחליף גם מטפלים נפשיים שנצמדים לפרוטוקול– בין אם זה פרוטוקול מודע או לא מודע. אני בטוח שיהיו מודלים של מטפלים מסוגים שונים ( רוג'רס, CBT, ) שיהיו זמינים לקהל באיזה בוט. וטוב שכך, כי לא לכולם יש כסף לטיפול רגשי עם בשר ודם. מה שאני מנסה לומר זה, שכל חלק בנו שהוא מבוסס על חוקיות שאפשר לנבא אותה- יהיה נתון בעולם של בינה מלאכותית לשכפול ולשחזור. ( לא מאמינים לי? תנסו לבקש מCHATGPT לכתוב פוסט בפייסבוק בסגנון הפשוטע או הרב חיים נבון בנושא כלשהוא. לא- יותר טוב, תנסו לבקש ממנו לכתוב פוסט בסגנון שלכם על בסיס ניתוח הפוסטים שלכם בפייסבוק. תדהמו לדעת כמה הטכנולוגיה הזאת מתחילה להבין דבר מתוך דבר ).

אז מה יישאר לבני האדם ככלות הכל? האם יש משהו בנו שה AI לא יכול לעשות שחזור אליו? האם יש משהו בנו מקורי, ככלות הכל? מה דעתכם?

זוהי שאלה שעבורי, היא לא שאלה פילוסופית. היא שאלה של בריאות הנפש, ובעיקר ביחס לתחושת הערך העצמי שלנו. האם יש משהו שאני יכול לעשות, שה AI באמת לא יכול לעשות במקומי? ואם אין דבר כזה- אז למה צריך אותי בעולם בכלל? ובעוד עשרים שנה, השאלה הזאת תהייה רלוונטית גם לבני זוג- כי יהיה אפשר לייצר אולי בני זוג רובוטים- עשויי סיליקון, שיוכלו להחליף את בני\בנות הזוג המטרידים שלנו באיזה גרסה אוטופית.

וכאן אני חוזר למושג ה O של ביון. עבור ביון, ה O, אותו הוא מכנה בלשון מתעתעת: "הדבר כשלעצמו, האמת המוחלטת, ראש האל", איננה משהו שאפשר לדעת אותו לפני שהוא מתרחש. הוא דבר שאי אפשר לשחזר אותו, או לנבא אותו. לכן כל טיפול עבור ביון, הוא עולם חדש, שצריך להיכנס אליו "בלי זיכרון ובלי תשוקה"- כדי להיות במגע עם החיים. אולי ה O, הוא מה שגורם לרובנו להרגיש אינטואיטיבית שזוגיות עם רובוט AI- לא יהיה תחליף לאנושיות אמיתית. כי עם כל הפגמים של בני אדם, יש בהם משהו, שהוא בלתי ניתן לשחזור. גבוה ממה שניתן לשעתק. ואני אישית חושב, שה O קיים גם בצמחים, בבעלי חיים, בהכל. זה החיים.

ואני מאמין שכולנו שואפים לגעת ב O הזה, להיות בקשר איתו. אבל אי אפשר לדעת אותו על סמך העבר. אפשר רק להתחבר אליו בהווה. או בלשון ביון: להתהוות. אני רק יכול להתהוות.

ומדוע?

כי ה O לא מבוסס על שום תבנית שבי. אי אפשר להקפיא אותי. ואי אפשר להקפיא את הקיום.

זה האלוהי שמבקר בתוכי.

זה החלקיק החי שהכל דבקים בו, הנביעה של הראשון, שאפשר להרגיש אותו אולי כ"תדר" שלנו, או כ"וויב" הייחודי שלנו. תדר זה דבר שקשה להסביר במילים. לכן ביון כל כך הסתבך עם עצמו, עד כדי עילגות מעוררת עצבנות. אבל כולנו יודעים מה זה תדר אינטואטיבית: הסיבה הראשית למשל, שאני יושב בבית קפה מסויים ולא אחר, היא לא רק בגלל התפריט- אלא בגלל התדר, הוויב, המסויים שפוגש אותי. והסיבה לדעתי שרוב האנשים קונים רכב מסויים ולא רכב אחר, זה בגלל אותו הדבר: ה O שבו. אנשי שיווק עם אמונה יודעים את זה: אנשים יכולים לדבר על סל"ד ועל ירידת מחירון מפה ועד הודעה חדשה. אבל הם קונים רכב מסויים ולא אחר, לא רק בגלל זה – אלא כי בתוכם היה משהו שחלם: "כן" ל O שבתוכם.

ואותו דבר קורה בדייטים. אנשים למשל, יוצאים לדייטים, וחושבים שהם צריכים להרשים בצורה מסויימת. אבל האמת היא, שהם יכולים לנוח. בסוף הוויב שלהם יעבור לאחר בין כה וכה.

 והנקודה שמשמעותית עבורי לבריאות הנפש, היא שככל שאדם נעשה יותר ויותר קרוב לחלקיק האלוהי שבתוכו, נותן לזה מקום ולא מרעיב את זה- אז ככל שאדם קרוב יותר לזה, נשען על זה יותר ולא על תארים ותוארים והשוואות, כך אדם נעשה קרוב יותר לערך האמיתי שלו. כך הוא נהייה יותר אנושי.

אבל ככל שאדם מתרחק מהמקום הזה, ומנסה לבנות את ביטחונו העצמי דרך "דברים" שהוא "משיג"- השוואות עם אחרים, בכל תחום, כך הוא מתרחק ומחליש את הוויתו.

במרחב שביון משוחח עליו, אין השוואות. אתה יכול להשוות בין ביצועים של מכונות, אבל לא בין ה O של אנשים. כל אדם הוא ייחודי לחלוטין בתדר שלו. במוזיקה שלו.

ואנחנו חומקים מהנקודה הראשית שלנו. אנחנו מתכוננים לעייפה למה שאי אפשר להתכונן אליו. בונים חיי פרוטוקול. מנסים להיות AI.

אני לא אומר שצריך לחיות בלי מבנה בכלל. בלי איזה גבולות נינוחים. אבל המבנה הזה, כדי שיהיה בו חיים- חייב לפתוח דלת לאי ידיעה. אי ידיעה שסומכת על אלוהים. ונשענת על מה שאי אפשר לקחת מאיתנו לעולם: ה O שלנו. והוא השורש של הביטחון בעולם.