שתי מחלות הנפש הייחודיות למערב

חזרתי מהודו לפני כיומיים. היה מאד משמעותי עבורי. אני מקווה כל יום לכתוב על המסע שלי על פי נושאים שונים, אולי בסדר כרונולוגי. אבל לפני כן, כהקדמה, חשוב לי לכתוב את התובנה הגדולה יותר. כמין משיחת צבע רחבה שעליה אצייר את הרשמים הדקים יותר.

אני מרגיש, שנסעתי להודו פסיכולוג, וחזרתי סוציולוג. אני מתחיל לראות את הכוח של תרבות. את הכוח של תרבות לרפא וגם ליצור קשיים נפשיים יחודיים. היחיד סובל או פורח, בזכות התרבות שבה הוא נמצא. והתרבות בהודו, למרות המודרניזציה שעל פני השטח, היא מאד שונה מהתרבות שבה גדלתי.

התובנה המשמעותית ביותר בחזרתי, קשורה בשתי מחלות הנפש שהתחלתי לזהות במסע שלי כייחודיות לתרבות שלי. התחלתי לראות את קווי המתאר שלהן, רק בהיעדרן היחסי בהיותי בהודו. לקח לי זמן להבין מה אני לא רואה. מה חסר בנוף.

מחלת הנפש הראשונה, שהתחלתי לזהותה כנעדרת ( יחסית ) במסע- בעיקר בדרום הודו, היא אינדבדואליזם בוטה. "אני" נפרד ומגודר .

בשכונה קטנה בעיר טריוואנדרום בדרום הודו- מתקבצים בלילה כל האנשים למקדש השכונתי הקטן. במסעדה שאני אוכל בה בקביעות בקוצ'ין, אף אחד לא יושב בשולחן "לבד". וגם הסהאדו ( הקדושים הפרושים לבושי הכתום ) בטריוואנמאנלי שבדרום במזרח הודו לא נמצאים במסע להארה אישית. הם חלק פעיל מהפסטיבלים, מהצעדות. אף אחד לא "סגור" בחדר, בפלאפון. פעם אחת ראיתי בדרום הודו מתבגרת עם אור של "טיק- טוק" בעיניים ( מנוסה, בעלת זהות מובחנת עמוקה ) וזה היה כל כך בולט בניגודו לסביבה. כל אלו הם תיאוריים קטנים, אבל במובן העמוק, הקהילתיות- היא משהו אנרגטי, מוחשי שאני חש סביבי בכל פעימה. הרעיון שיש "אני" מנותק מהסביבה, ממערכות היחסים שסביבו, מהקשר, לקהילה, שיש לו רצון "עצמאי", "אני"!!! שלא קשור באופן הדוק למערכות היחסים שלו, שיבולת מנותקת- זה רעיון ייחודי למערב. בבוטות שלו, הוא עלול להוביל לפגיעה בבריאות הנפש. למשל, אני רואה כך היום את רווקותי במובן סוציולוגי היום יותר מאשר נפשי. האם יש לי קהילה שאני שייך אליה? האם אני מחובר לארץ שסביבי? לחיים שסביבי? למשפחתי? הסטטיסטיקה אומרת שדת"לשים סובלים הכי הרבה מרווקות מאוחרת. אני מאד מאד מבין את זה. הרווקות היא לא עניין אישי בלבד, היא עניין קהילתי וסוציולוגי עמוק. "אני כשלעצמי"- אני קיים כשלעצמי- משיג בעצמי- פועל בעצמי- חושב בעצמי- הוגה בעצמי- כל הרעיונות הללו הם רעיונות שמובילים לבדידות, למחיצה. לדעת שהקיום שלי הוא חלק מחיבור: נועד לחיבור, נולד מחיבור, מתקיים מהחיבור. אני לא קיים ללא אתה. ללא שיחה. ארחיב בפוסט נוסף על נושא זה אני מקווה.

מחלת הנפש השנייה שהצלחתי לזהות כייחודית למערב, היא FOMO. ( למי שלא מכיר: ' הפחד מלהחמיץ'- Fear of missing out ). בהודו הכרתי בכך ש FOMO היא מחלת הנפש הנפוצה ביותר בתרבות שממנה אני מגיע. התחלתי לראות איך אני עצמי נושא אותה, בכל רגע ורגע. התחלתי לראות, יותר ויותר, את ה FOMO בכל הגיג, בכל תוכנית, בכל אכזבה. הרעיון שיש משהו "שם" שאני מחמיץ. ה FOMO. אני ממש רואה כעת באופן מוחשי את ה FOMO, את תנועת הנפש הזאת. כל רגע ורגע. אני רואה זאת כפאתולוגיה, והיא מדביקה כל כך הרבה את חיינו במערב. כל פינה ורגע. אבל האמת העמוקה עבורי היא: לא החמצת כלום. זה לא שלך. שחרר את זה. לדעת את זה, בכל רגע ורגע, זה רפואה. שני נושאים אלו- אינדבדואליזם ו FOMO, יהיו שזורים בכתיבתי אני מתאר לעצמי על הודו. אני מקווה לכתוב כעת כרונולוגית על המסע שלי בהודו ביחד עם תובנות. מקווה שתהנו. בוידיאו המצורף: פסטיבל מוסיקה בשכונה קטנה בטריוואנדרום, עיר בדרום מערב הודו. לאט לאט מתקבצים אנשי השכונה, נשים וגברים, קשישים וילדים, לבושים במיטב הבגדים שלהם באופן שמכבד את האירוע, ומקשיבים ללהקה המדהימה הזאת המנגנת מוסיקה קלאסית דרום הודית ( שימו לב לכנרית- מנגנת את הרגש ללא מחיצה ). הלהקה לא קיימת ללא הקהל. הקהל לא קיים ללא הקדוש SAI BABA, שלכבודו הפסטיבל. וכמובן, איך אפשר בלי מועצת עיירת טריוואנדרום שהשקיעה את הכספים כאן. כבוד גדול להתארח בשכונה.