על החשיבות של תרבות

את הכתיבה שלי על הודו ארצה להתחיל בלשוחח על תרבות. בחזרתי מהודו, אני מבין שכשאני מסתכל על מפת העולם, אני רואה שהחלוקה המדינית, היא חלוקה על גבי חלוקה. ישנה חלוקה טופוגרפית טבעית- נהרות, הרים, ואגמים. ועל גביה- יש את החלוקה המדינית. אבל החלוקה המדינית, היא בעומק, חלוקה תרבותיות. העולם לא מחולק למדינות. העולם מחולק בין תרבויות. תרבות היא דבר כל כך עמוק. זה מה שמחבר בין אנשים, גם בהיותם בקצוות תבל- בין היהודים למשל. זה גם מה שמחבר, בין קצוות תת היבשת ההודית. יכולתי לצאת מאוטובוס בכפר נידח על שפת מפרץ בנגל, או לצאת משדה תעופה בעיר מודרנית בקצה השני של היבשת, ועדיין להרגיש שאני מזהה שאני באותה התרבות. השפה איננה אותה שפה ( ישנם אין ספור שפות בכל הודו- הינדית היא רק אחת מהן ), הגזעים אינם אותם גזעים, אך ישנם אותם המקדשים, אותם הטקסים, אותה התפיסה הכוללנית שמאגדת בתוכה אין ספור תת זרמים וניואנסים. אנסה כעת לתאר קצת את תחילת המפגש שלי עם התרבות ההודית. או ליתר דיוק, התרבות ההינדוהיסטית.

התחלתי את הטיול שלי בצפון הודו, במה שמכונה "שביל החומוס" בכפרים שנמצאים מעל העיר דארמסאללה. כפרים אלו הינם מקומות מאד מתויירים ברובם. הם מלאים בישראלים, ובהודים שמתפרנסים בעיקר מתיירות. שלט קידם את פניי ברחוב הראשי בכפר דרמקוט: "שדרות רוטשילד". יש גם שלטים שכתוב בהם: "הנחה לחיילים במדים" ובית קפה שמגיש אוכל ישראלי ( סביח, פלאפל ) עם מוסיקת גלגל"צ. בהתחלה נהניתי מהאזור כיוון שטיילתי בטבע הסובב ( הרי ההימלאיה ) וגם ביקרתי בכפרים הטיבטיים הסובבים ולמדתי רבות על התרבות וההיסטוריה הטיבטית. אבל אחרי כשבוע, רציתי להמשיך הלאה. לצערי, גשמי מונסון סחפו את כל צפון הודו. באזור מנאלי, אליו רציתי להגיע, עשרות כפריים מקומיים טבעו למוות בשטפונות חזקים ונותק הקשר עם הישראלים ששהו שם. הדרכים המשובשות והסחפים בעמקים, השאירו אותי בכפרים הגבוהים והמוגנים שבוע וחצי יותר ממה שתיכננתי. בשלב מסויים, אפילו קניתי כרטיס טיסה לרישיקיש כנתיב בריחה, אבל קיבלתי הודעה כמה שעות לפני הטיסה שיש התראה אדומה לשיטפונות באזור רישקיש ושהגאנגס עומד לעלות על גדותיו. בלב כבד מאד ויתרתי על הטיסה לשם, אבל האכזבה והתסכול היו משמעותיים. לאחר כשבוע של חוסר תנועה, מקשיב לגלגל"צ בבית הקפה הישראלי כל יום, החלטתי להפסיק את התקווה שהצפון יפסיק להיות גשום. החלטתי לרדת משביל החומוס ולצאת לטיול אחר ממה שתיכננתי. החלטתי לטייל בדרום.

דרום הודו, בתקופה הזאת של השנה, נחשבת מקום חם מדי לטיול, ומלאה בגשמי מונסון. לא רק זה, אלא שהתקופה היא: 'אוף סיזן'. אין תיירים אחרים, והמקומיים- בעיקר בטאמיל נאדו, לא מדברים אנגלית או אפילו הינדית. הם מדברים רק טאמילית ובגאווה ניכרת. לכן, הרעיון לרדת לדרום קסם לי והבהיל אותי כאחד. בצפון הודו הייתי מוגן למדי. מוקף תמיד בישראלים, באוכל מערבי, במקומיים שרק מחכים לעזור לי תמורת כסף, באנשים שדוברים אנגלית. בתיירים אירופאים. אבל אחרי שבוע שלם בעננה הקודרת והגשומה של צפון הודו, בתוך בתי קפה עם המון ישראלים הבנתי: אני רוצה לפגוש את התרבות ההינדית, ואני מוכן להתנתק מהביטחון הרדום של הצפון. שבועיים וחצי אל תוך הטיול שלי, עליתי על מטוס לקצה השני והדרומי של תת היבשת ההודית- למדינת קרלה.

חלק ב'

אפשר להגיד, שההלם התרבותי העיקרי שלי בדרום הודו, התחיל בקוצ'י, עיר על חופי מדינת קרלה. האי הקטן של פורט קוצ'י, מלא בדתות שונות: הינדוהיסטיים, מוסלמים ונוצרים. בעבר, היו שם גם כמה קהילות יהודיות, אבל כולם עלו לישראל אחרי קום המדינה. בבקרים, ההתהלכות ברחובות קוצ'י מזכירים עולם אחר שקראתי עליו אולי במשנה, אולי בתלמוד. כוהנים הינדיים סוחבים גזעי עץ למקדש, להבערת אש המנחה. משפחות מהרחוב מגיעים למקדש ומגישים מנחת פרחים ופירות לאלים, מקבלים ברכה מהכהנים. ברקע המוסיקה, הפעמונים מצטלצלים. כל הרחובות תוססים בפולחן. לקראת ערב, העוצמות הדתיות מתגברות. הגשם של המונסון יורד לפרקים בעוצמה, אבל המאמינים של כל הדתות מוצאים את דרכם לבתי התפילה הפתוחים לרווחה. באוויר נישאים קולות של מואזין, הכנסיות מקבצות מאות מצטלבים אליהם הכורעים ברך לפסלים של מרי וישו תחת פעמון קורא, וכמובן- בתי המקדש ההינדיים, הרועשים במוסיקה הייחודית לכל מקדש, מוארים באש של פוג'ת ( פולחן ) הערב. ישנו תור מחוץ להרבה מאד מקדשים הינדיים, קטנים וגדולים כאחד. כל מקדש מייצג זרם שונה המושך אליו קהילות שונות. ישנו מקדש אליו מגיעות רק נשים. ישנו מקדש המוקדש לאל שיווה. ישנו מקדש המוקדש לאל וישנו. ישנו מוקדש תחת הנהגתו של גורו זה או אחר. ישנו אל שכונתי יותר ואל אוניברסלי יותר. לפעמים, המקדשים מסתתרים בקצה של סימטה מלאת כביסה תלוייה. לפעמים על כביש ראשי. לאלו שלא רוצים לצאת מביתם, יש מקדש פרטי: בכל בית או חנות הינדית, יש חדר או חלק קטן בבית המוקדש לפולחן. במבט הציפור, כל העיר קוצ'י מתפללת. מדי פעם יש הפסקות של מלאכה יום יומית, אבל הפסקות אלו הן כמו גשמי המונסון הפתאומיים שאנשים מתגוננים נגדם במטריות ובצעדים מהירים אל המחסה. הם חולפים במהרה ואז חוזרים לקצב הנכון. הודו היא מדינה שמאמינה בתפילה, כדבר המובן מאליו. הסובלנות של העיר קוצ'י מהממת אותי. אף אחד לא צריך להסתיר את דתו. אני פוגש זאת בעיקר ביחס לנוצרים: להינדים מאד קל לקבל את הנוצרים. הפסלים של מרי מעוטרים בפרחים המסורתיים, ולהינדים אין בעיה להשתחוות או לכבד את הפסל שלה. מבחינתם, מדובר בעוד אלה קדושה במרחב, אולי אוואטר ( התגלמות ) של שאקטי. לפני החלוקה של הודו לשתי מדינות- פקיסטן והודו, היו סוגדים ההינדים גם לפאקירים מוסלמים. כיום, ישנם מתחים לא פשוטים בין הקהילה המוסלמית לההינדית- אולם השורשים של הסבלנות והקבלה ההדדית עמוקים יותר לדעתי מבחינה היסטורית ממאבקים אלו, עתיקים יותר. אני כותב את הדברים האלה בעודי בעיר תל אביב. אנשים מסתובבים ובמרחב הציבורי אין בתי תפילה. אין עצים הנגררים למזבח, אין אש שמודלקת לאלוהים, אין כהנים שמברכים את האנשים. יש בתי קפה, יש מוסיקת גלגל"צ, יש מלצריות. שבוע לפני שעזבתי להודו אני נזכר, היה פולמוס גדול באחת השכונות בתל אביב לגבי האפשרות שמבנה מסויים יוסב לבית תפילה על חשבון גן ילדים. הייתה הפגנה כנגד זה. כמה זר זה לרחוב ההודי הרעיון שבית תפילה "תופס מקום". זה כמעט כמו להפגין נגד שירותי חשמל או מים. "ההפגנה" היחידה שנתקלתי בה בהיותי בהודו הקשורה בקיומם של מקדשים, הייתה למעשה חגיגה של בני הקאסטה הנמוכה ביותר הדלית ( "האסורים למגע" ), שהורשו לראשונה להיכנס למקדש המקומי בעיר קטנה בטאמיל נאדו. למרות התנגדותם של בני קאסטות אחרות, שחששו מזיהום, בית המשפט הכריע שיוקצה לדאלית יום מיוחד במקדש המיועד רק להם. בני הדאלית באו ביום המיועד להם, לבושים בחגיגיות, משפחות, גברים, נשים ילדים, קשישים וקשישות, נרגשים, ונכנסו למקדש להתפלל ביום המיועד להם, תחת הגנה משטרתית. וכאן הייתי רוצה להתחיל לכתוב פוסט נוסף, על ההבדל היסודי בעיניי הדת ההינדוהיסטית, לדת המערבית- או החילונית, שבתוכה אני יושב ( וגם אני כותב בבית קפה מקסים- תוצר של תרבות מערבית נפלאה ). המשך יבוא

בתמונה: לא רציתי והרגשתי בנוח לצלם טקסים דתיים במקדשים בקוצ'י- נושא לפוסט הבא. מצרף כאן תמונה של חנות שכולה מוקדשת לתפילה- מכירת פרחים ומחרוזות בערב. חנויות כאלו נפתחות בהמוניהם לעת ערב בערי הודיות שונות.