אחד האתגרים המיוחדים של "הילד המחונן", הוא להיות רגיל. היום אדבר על חמישה דרכים לריפוי עצמי שקשורים בקושי זה.

למי שלא מכיר את המושג "הילד המחונן", זהו מושג של אליס מילר. דיברתי על זה בעבר לא מעט ואנסה להגיד את הדברים בקצרה:

"הילד המחונן" הוא אדם שכילד חש שיש לו משימה חשובה והכרחית למלא עבור המשפחה: כמו לשמור על הנישואים של ההורים, להגן על אמא מהדיכאון שלה, להיות הדבק המגשר במשפחה מתפוררת, וכו' וכו'. ילד כזה מרגיש בילדותו- שאסור לו להיות רגיל- הוא צריך לעשות מעשים יוצאי דופן- כמו להיות מצחיק מאד, או אמפטי מאד, כדי שיהיה הצדקה לקיומו. בבגרותו, עמדה נפשית זו נעשית לבסיס של התת מודע שלו. לכן, האתגר הכי גדול בריפוי של הילד המחונן בבגרותו, הוא לדעת לחיות בשלום עם זה שיש אספקטים רבים של חייו, שבהם הוא איננו "מחונן"- כלומר, לא צריכים אותו באופן יוצא דופן- הוא רגיל. בעצם, כדי להתרפא, הילד המחונן צריך ללמוד לא פחות מאשר לחגוג את הרגילות שלו.

אני אתן כעת חמש דוגמאות מרכזיות לאופן שבו "ילד מחונן" יכול להתרפא דרך קבלת הרגילות של חייו.

א. לחגוג זהות שגרתית- ילדים מחוננים בבגרותם, מרגישים הרבה פעמים התנגדות קיומית, להיבטים של זהות שהופכים אותם ל"שגרתיים". למשל, יש כאלה שמפתחים התנגדות עקרונית לזה שהם שכירים, או עצמאיים עם הגדרה מקצועית גנרית. זאת לא התנגדות למה שהם עושים או לא עושים בפועל בעבודה, זאת התנגדות ברמת הזהות. "שאני סתם אלך בבוקר לעבודה כמו כולם"? חלק מתהליך הריפוי של הילד המחונן, זה לקבל בברכה היבטים שנותנים לו זהות שגרתית: תארים "רגילים", הגדרות מקצועיות רגילות, מיקום רגיל בהירארכיה החברתית.

ב. לחגוג את הכישלונות הקטנים- ילד מחונן בבגרותו, מתנגד באופן עמוק ובוטה לכל כישלון. מדוע? כי כישלון הוא סימן לזה שהוא אנושי. והבעיה היא, שהילד מחונן לא רוצה להיות אנושי, הוא רוצה להיות סופר- סטאר. זאת משום שבילדותו, הוא חווה שהוא מצליח להיות מחובר לחיים רק כאשר הוא פעל בצורה שהיא וירטואוזית- עבור ההורים או המשפחה. רק אם היה ממש "צריך אותו", הוא היה בעל ערך. לכן, הילד המחונן לא יכל להרשות לעצמו להיות ממוצע, כי להיות ממוצע פירושו להיות חסר ערך. מכאן הקושי שלו בבגרות לאכזב אחרים או לחוות שהוא יוצר תסכול אצל אחרים.

לכן, ילד מחונן צריך להתחיל לחגוג את היותו לא בעל ערך מיוחד עבור אחרים, שזה כולל את היותו מאכזב, בעל רגשות "רגילים", בעל אינטרסים וכדומה.

ג. לחגוג "בזבוז זמן"- הילד המחונן בבגרותו, חוה כל זמן שלא מנוצל, כצורה של בינוניות. לא מדובר בחוויה של קוצים בפקק תנועה של "יאללה קדימה" של אדם שממהר, אלא כחוויה יותר נוקבת של: "אם אני סתם יושב ולא עושה כלום- אני חוטא נגד החיים". המחשבה הזאת מתרחשת גם אם אין משהו חשוב לעשות. לכן, אחת המשימות הכי מרפאות וחשובות של הילד המחונן, זה לחגוג זמנים שבהם הוא לא יעיל ולא תורם. זאת היא גם צורה שבה הילד המחונן מחזיר לעצמו את האנושיות שלו ואת הלגיטימציה שלו להיות אהוב כבן אנוש- ולא רק כסופרמן או כסופרוומן.

ד. לחגוג רגשות שגרתיים- הילד המחונן לא מוכן להרגיש רגשות של תסכול, כעס, קנאה. כל הרגשות הללו, הופכים אותו שוב- לממוצע, סתמי, ולא וירטואוזי. לכן, אם הוא מרגיש כעס- מייד עולה בו עוד שכבה של כעס : כעס על הכעס שלו. תסכול על התסכול שלו. הוא לא מאפשר לעצמו להרגיש רגשות גולמיים ואנושיים.

לכן, חלק מהרפואה של הילד המחונן, היא לחגוג את הרגשות הגולמיים שלו: לשמוח שהוא אנושי. זה לא אומר בהכרח לפעול על פי רגשות שליליים, אבל זה גם לא אומר להילחם בהם. הרבה פעמים מרוב הדחקה של הרגשות הללו- הוא עלול "להתפוצץ" איתם בזמן ובמקום הכי לא מתאימים. אבל זה כן אומר להקשיב להם, ולהעריך אותם. כלומר, לא להוסיף "רגשות- על" שליליים כלפי עצמו, בכל פעם שמופיעים רגשות שליליים- אלא לתת לרגשות השליליים הגולמיים להתקיים בתוכו בכבוד.

ה. שגרה של אינטימיות- אחד הדברים שהכי מאיימים על הילד המחונן, זה המציאות המתוארת בשיר: "לך תתרגל איתה" של אתי אנקרי. לילדים מחוננים בבגרותם, יש בהלה ממשית משגרה ביחסים באינטימיים. לאכול ספגטי ביחד בערב- שוב פעם, לסדר את הבית- שוב פעם, לעשות תורנויות בהאכלת התוכי- שוב פעם. השלב הזה עלול להיחוות כדברי אתי אנקרי, ככיבוי של "הבוער" שבתוכם. בשלבים של חיזור אינטנסיבי הם מרגישים מצויין, כיוון שהם יכולים להיות וירטואוזים. אבל לפתע בשלב של שגרה אינטימית, הם עלולים לשאול את עצמם: "זה הכל? זה החיים"? אימת הממוצע הסתמי מרחפת עליהם כמו ענן חורפי. הם עלולים להגיד לעצמם כשהם שוב פעם שוטפים כלים ביחד: הקשר הזה לא עובד בינינו.

לכן, חלק מהריפוי של הילד המחונן זה ללמוד לחגוג שגרה האינטימית: את היופי של הלילה טוב, והבוקר טוב של הקיום הרגיל כל כך.

בעצם, הילד המחונן צריך לחגוג בתוכו את הרגיל ביותר, כביטוי ליופי טבעי. זאת הדרך היחידה שבה יוכל להרגיש בבית שוב בעולם.