בתור ירושלמי, אין לי הרבה משלים שקשורים לים. אני יודע מה זה גן סאקר, אני לא יודע מה זה המזח הצפוני.

ועם זאת, פעם אחת היה לי את העונג להכנס לים עם חבר שלי ,שגדל כל חייו במרחק נגיעה מהחוף. נכנסנו שנינו למים, והרגשתי איך הגלים מכים בי בעוצמה, הודפים אותי לקרקע, הופכים אותי למלוח בעיניים וחסר שליטה. "הים סוער" אמרתי. אבל הוא צחק ואמר:"תכנס יותר עמוק. תעבור את הגלים". בהתחלה קצת נבהלתי, כי הגלים היו גבוהים, אבל הלכתי בעקבותיו. ובאמת, כשנכנסתי יותר ויותר לתוך הים, ראיתי שהגלים סביבי נרגעים. הם נשברו עלי בעוצמה רק כי הייתי קרוב אל החוף, אבל הם היו שלווים ומתוקים ככל שנכנסתי יותר פנימה. הים הסוער הפך להיות רגוע. הוא לא השתנה. אני השתניתי.

ככה הבנתי: ככל שאשאר במים הרדודים של החיים, ככה ארגיש יותר רדוף. ככה החיים שלי יכו בי, גל אחרי גל: ארנונה, מוסך, ולמה הוא אמר ככה והיא חשבה ככה, ולמה אני לא ככה, ואיפה אפשר לקנות את זה, ומתי זה יקרה, ומתי זה יפסיק, וכמה ולמה ואוי ואיך. מורה שלי, אברהם ליפשיץ, אמר פעם: כולנו מתחילים את החיים בתור כדור, ומסיימים בתור פיתה.

אבל חשבתי לעצמי: ככל שאכנס לעומק של החיים, ככה פחות ופחות ישברו הגלים על פני.