- 2 ביולי
- זמן קריאה 2 דקות
פרויד טבע את המושג "חזרה כפייתית"- מצב שבו אדם חוזר בלי סיבה נראית לעין, על מצבים והתנהגויות שמכאיבים לו שוב ושוב. הוגים מאוחרים יותר, השתמשו באופן פופולארי ונרחב בביטוי זה כדי לנסות ולהסביר תופעה מוכרת ביחסים רומנטיים: שאנשים מתאהבים, באופן שחוזר על עצמו, באנשים שגורמים להם שוב ושוב את אותו סוג הסבל.
כמובן, לכולנו יש דפוסים של אהבה ומשיכה בחיים לסוגי אנשים מסויימים. זה לא בהכרח "בעיה". אבל זה מתחיל להיות בעיה, כאשר אנחנו מוצאים שהדפוסים הללו, באופן חוזר, לא מאפשרים לנו לבסס קשר מתמשך ואינטימי. זה קורה כשהדפוס עצמו, מלכתחילה, טומן בחובו את זרע ההתפרקות.
יכולים להיות אלף דוגמאות לכך. זאת יכולה להיות אישה שמתאהבת שוב ושוב בגברים עם מאפיינים אבהיים מאד, רק כדי לגלות בהמשך הקשר שהם נעשים שתלטניים וחונקים מאד עבורה. או זה יכול להיות גבר שמתאהב תמיד בנשים שמפגינות פגיעות גבוהה, רק כדי לגלות בהמשך שהוא כל הזמן נדרש להיות "מטפל" ולא אדם עם עולם סובייקטיבי. זאת יכולה להיות אישה שמתאהבת בגברים שהם "מבריקים אינטלקטואלית", רק כדי לגלות שהיא תמיד מרגישה בהמשך הקשר כמו "התלמידה של...". וזה יכול להיות גבר שמתאהב תמיד בנשים שהן יצירתיות ותנועתיות להפליא, רק כדי לגלות תמיד שהוא מרגיש שהוא לא מצליח לייצר תחושה של יציבות או ביטחון מולן.
במילים אחרות, עבור רובנו- שלב ההתאהבות הופך את מה שבהמשך ייראה לנו כחיסרון של בן או בת הזוג שלנו- דווקא למקור המשיכה כלפיהם. וזה "תעלול פארדוכסלי" של התת מודע שיכול להיות מאד מאד מכאיב.
את אחד ההסברים לתופעה הזאת, נתן הפסיכולוג הארוויל הנדריקס, מייסד שיטת ה'אימאגו'. הנדריקס טען שאנשים באופן לא מודע, בוחרים בני ובנות זוג המזכירים להם את הוריהם- משום שהתת מודע מזהה אנשים אלו כהזדמנות נפשית לרפא את פצעי הילדות המוקדמים ביותר שלהם- שקשורים ביחסים מוקדמים אלה. במילים אחרות: אנחנו מתאהבים במה שפצע אותנו.
ההסבר הפסיכולוגי הזה יכול להישמע מאד נחמד על הנייר, אבל בפועל, הוא מתאר את "ה-טראומה", בה"א הידיעה, של מערכות יחסים שמשתבשות. מחקרים על גירושין מצביעים על כך שהסיבות שאנשים מתגרשים מהפרטנרים שלהם, אכן קשורות לרוב באותן הסיבות שהם התאהבו בהם מלכתחילה!
וכך יוצא, שכל העוצמה של ההתאהבות, שעל פי הנדריקס קשורה בניסיון של התת מודע לרפא פצע ילדות מדמם, הופכת להיות בהמשך הדרך המקור לכאב ולקונפליקטים בלתי מנוחמים. הנחת היסוד של הנדריקס, היא שאת הפער המובנה הזה ביחסים זוגיים, אפשר לרפא רק כששלב ההתאהבות נגמר. רק אז, לפי דבריו, מתחיל המסע העמוק לריפוי הנפש.
אולם האם הנדריקס בכלל צודק? האם בהכרח כל התאהבות, חייבת להיות מבוססת על פצע הילדות שלנו? ואולי בכלל- יש אפשרות אחרת? - האם יש אפשרות, שאנחנו יכולים לבחור בחירות רומנטיות אחרות מאשר אלו שפצעו אותנו?
במילים אחרות: האם כבר בשלב של בחירת בן\בת זוג, אנחנו יכולים לעשות עבודה שתעזור לצאת מהמעגל הדטרמיניסטי של "החזרה כפייתית" ביחסים זוגיים?
בכל השאלות הללו, אני ואילן יפרח עוסקים בפרק החדש שלנו בסדרה על התאהבות ובחירת בני זוג. זהו הפרק השני בסדרה, והוא כולל בתוכו תרגיל שיוכל לעזור למאזינים להכיר את "מפת ההתאהבות" שלהם.
מצורף קישור כאן:
תגובות