אחד המהלכים הכי גרועים שאדם יכול לעשות במערכות היחסים שלו, זה לגרום לאנשים רגשות אשמה על זה שהם לא בקשר איתו מספיק. אחים ואחיות, הורים וילדים, בני זוג, וחברים- עושים זאת אחד לשני הרבה. זה מהלך מפתה מאד, מין דרך קצרה שהיא ארוכה- שיוצרת אולי שינוי בקשר בטווח הקצר. אבל בטווח הארוך, היא יוצרת שתי בעיות מרכזיות:

הבעיה הראשונה: כשאני מכניס לאדם אחר תחושה של אשמה שהוא לא מספיק בקשר איתי, הוא בתת מודע שלו מתחיל לחוות את האינטראקציה איתי כדבר מכביד. גם אם בטווח הקצר, הוא משקיע יותר בקשר בגלל תחושת האשמה שהתחזקה בו, בטווח הארוך, הוא מתרחק. גם אם הוא לא מראה את זה, הוא בפנימיות שלו מתחיל לחוות את האינטראקציה איתי כדבר שהוא עושה כדי "לצאת ידי חובה". וכמו כל "חובה", בסוף באופן טבעי הוא יבקש להשתחרר מזה כי המוטיבציה הפנימית שלו לקשר לא מקבלת מספיק הזנה.

וזה מוביל אותנו לבעיה השנייה: כשבן אדם מחזק את האינטראקציה איתי מתוך רגשות אשמה שיצרתי אצלו, היכולת לגעת בסיבה האמיתית שבגללה אנחנו לא באינטראקציה מלכתחילה- מתמוססת. במקום לעמוד מול הבעיות של הקשר, אנחנו מסיחים את הדעת בקרבה מאולצת.

ויחד עם זאת- לפעמים יש געגועים, ורצון לחזק את הקשר. אז איך אפשר לעשות את זה, בלי להרחיק את האדם השני דרך רגשות אשמה?

מניסיוני, הדרך הבריאה יותר לעודד קרבה במצב של ריחוק, היא להחליף את הביקורת, בסקרנות כואבת. במקום להגיד למישהו: "היי, אתה צריך לבקר\להתקשר יותר", דבר יותר מצמיח להגיד זה משהו כמו: "היי, אני שם לב שאנחנו פחות מדברים לאחרונה. מסקרן אותי למה זה. אתה חסר לי".

משפט מהסוג השני הוא בהרבה יותר בריא למערכת יחסים, וגם בהרבה יותר מפחיד- כי הוא מציף את השורשים של הריחוק. הוא מכניס את שני האנשים לקונפליקט ממשי. כל זאת כמובן, אם האדם השני לא נכנע לרגשות האשם שלו ואומר "סליחה סליחה" קוסמטי ומהיר, אלא באמת מנסה לענות על השאלה מנקודת מבטו. זה יכול להביא לצמיחה עמוקה בקשר. אם מוכנים לגעת בכאב של הריחוק, ולא רק בשינוי מהיר והשתקה שלו. זאת יכולה להיות מקור של התחדשות והתקרבות עמוקה יותר בין שני אנשים.

לסיום, אוסיף שיש עוד דרך לטשטש את הקונפליקט של ההתרחקות- מלבד האשמות וביקורת. הדרך הזאת, היא הדרך ה"מנומסת" וה"נחמדה" יותר- והיא: לא להציף את הקשיים בקשר בכלל. זוהי צורת העבודה של אנשים מנומסים יותר- שסולדים מקונפליקטים ופוחדים להציף קשיים בקשר- כי הם חושבים שזה ירחיק ביניהם לבין האדם האחר.

אבל בדרך כלל, בדיוק ההיפך הוא הנכון: הניסיון להדחיק ולטשטש את הקשיים בקשר, יוצר מצב של התרחקות שקטה. התרחקות זו, יכולה להתרחש שנה אחרי שנה, באופן איטי ומכרסם, עד שבאמת כבר לא נותר עם מי לדבר.

לכן, בין האשמה להימנעות, יש שביל של סקרנות כואבת, שיכולה לסלול דרך לגעת בנושאים של קונפליקט שיכולים בסופו של דבר- להצמיח אותנו מאד.