שנים רבות סבלתי מכאבי גב, וניסיתי כל שיטה על פני האדמה לטפל בכך. השיטה היחידה שסייעה לי, הייתה שיטה בשם "פלדנקרייז", הקרוייה על שם מהנדס אוקראיני בשם משה פלדנקרייז- זה שלימד את דוד בן גוריון לנחות על הראש. השיטה מבוססת למעשה, על "תנועה קשובה" של האדם לגופו, ואפילו ההנחיות הן רק הנחיות קוליות ( לא בהדגמה ויזואלית על ידי המורה ) כדי לא להתערב בהקשבה של האדם לעצמו על ידי שינסה לחקות מישהו אחר.

לאחרונה, התחלתי לקרוא ספר שכתב משה על העקרונות של השיטה שלו, והתחלתי להבין עד כמה תובנות מהפלדנקרייז, שמנוסחות ביחס לגוף ותפקודו, הן משמעותיות לכל שאר הספירות, לא רק הגופנית, אלא גם הנפשית, הרוחנית, המעשית. העניין עבורי, שמשה הבין עקרון חשוב בסיסי לגבי הריפוי: ביחס לגוף, הוא הבין שבמצב מיטיבי, הגוף מתפקד כיחידה אחת. הזזה של בוהן, תזיז בהכרח את השכמה, או הכתף, או הראש שלך. נסו את זה עכשיו. הזיזו את הבוהן והרגישו מה עוד זז בגוף שלכם. מתוך כך, משה הבין שאם מישהו בא אליו למשל עם בעיות בגב, הסיכוי שהבעיה עצמה היא בגב היא אפסית. כשלי היו בעיות גב למשל, הרבה מטפלים ניסו לסייע לי לחזק את שרירי הגב- לעשות מתח וכדומה. אבל האמת היא, שהריפוי לגב שלי התחיל רק כאשר הבנתי את הקשר בין האגן שלי ותנועתו ( או חוסר תנועתו יותר נכון ), לכאב בגב שלי. רק שהתחלתי להניע את האגן באופן קשוב, בעיות הגב שלי החלו להתרפא. ( למעשה, לפני הפלדנקרייז, לא ידעתי בכלל שיש לי אגן ). באותו האופן, כשאנשים היו באים לטיפול אצל משה פלדנקרייז, ב 90% מהם הוא היה מטפל על ידי זה שהוא היה מלמד אותם איך להכניס תנועה... ללסת שלהם! הוא בעצם, ביקש לשנות את האינטגרציה שמתחת לפני השטח, מה שלהבנתו הוביל לשינוי דפוסים שמובילים לכאב. ( נסו זאת עכשיו, הניעו את הלסת שלכם ימינה ושמאלה, וראו כמה עמוק התנועה הקטנה הזאת משפיעה על שאר חלקי הגוף שלכם- גב תחתון למשל ). הכאב הגופני לדעתו, הוא תמיד סימפטום שטחי ( על פני השטח בלבד ), שמבטא חוסר אינטגרציה בין כל חלקי השלד ברמות עמוקות יותר. אני רוצה לקחת את החשיבה שלו אל תוך העולם הנפשי- רגשי- רוחני. הרבה פעמים, אנחנו מתמודדים עם הבעיות שלנו בצורה ישירה. "כואב לנו הגב" במישור הרוחני- נפשי. כל אחד מוזמן לחשוב עכשיו על בעיה שמטרידה אותו רגשית או רוחנית. רוב האנשים, ינסו לפתור את הבעיות הרגשיות שלהם על ידי עיסוק ישיר. רומינציה ( חשיבה מעגלית ) בקצה האחד, או מיינדפולנס בקצה השני. ואני רוצה לטעון, שזה אף פעם לא עובד. אם אתה רוצה לפתור בעיה "בבוהן" ( בקנאה למשל ), רוב הסיכויים שתצטרך לפתור משהו בתנועת הכתפיים ( "ערך עצמי" ). אולי במילים אחרות אפשר להגיד ככה: העיסוק בבעיה- בחושך, הוא חסר טעם להפליא. הלכתי לפחות שש פעמים לטיפולי פיזיותרפיה בשביל הגב שלי- כולם נתנו לי תרגילי כושר שלא עזרו לכלום. הם התעסקו בחושך. אבל כשהתחלתי להתעלם מהבעיה שלי לחלוטין, ולהתעסק בכלל באגן שלי, בתנועה שלו, פתאום נעלמה בעיית הגב. אנשים מתייסרים באין ספור בעיות. על כולן אני מציע לשאול את השאלה הבאה: "מה צריך לזוז, בתחום אחר בחיים שלי ( בגוף, ברגש, בקשרים שלי ), שיעזור לי בתחום שיש לי איתו בעיה"? למשל- אם יש לי בעיה שאיכפת לי מה אנשים יחשבו על הפוסט הזה, ואני כל הזמן מדמיין שהם קוראים אותו עם מבט ביקורתי. מה צריך לזוז, כדי שהדימיון הזה ייעלם? באורח פלא, הגוף שלי, המיינד שלי, הלב שלי, יודע את התשובה. זוהי תשובה שמגיעה בלי מילים, היא פשוט מביאה תנועה, נשימה חדשה, תזוזה במערך העצבי- נפשי- פנימי. משהו במערכת זז, וכעת, אין לי שום דימוי בראש של ביקורת. כמובן, כמה שניות אחרי כן הדימיון חוזר, כי הדפוסים הם מאד מאד עמוקים. אבל אם אני ממשיך ומעמיק ומתרגל את השינוי המערכתי, בקצה האחר של המערכת, אני רואה איך מעצמו נעלמת הביקורת העצמית. אני באמת מרגיש שזה ההתחלה של מסע גדול. להבין את האופן שבו אנחנו משתנים לא על ידי התעסקות ישירה בחושך שלנו, אלא על ידי הוספת תנועה קשובה בתחום אחר של חיינו. במקום להתעסק בכאב בשכמה שלי, אני מרגיע את האגן שלי. במקום לנסות ליישר בטן שוקעת כשאני יושב, אני מעמיד את הרגליים שלי ישרות יותר. מניסיוני, אני מגלה את מה שמשה פלדנקרייז גילה לפני כ60 שנה: בעיות נעלמות לא כאשר מתעסקים בהם באופן ישיר, אלא כשעוסקים בחלקים אחרים לחלוטין, רחוקים לחלוטין לכאורה, שמגלים לנו שה"בעיות" הגלויות שלנו, הם רק הקצה הגלוי שמה שעלה על פני השטח, הרבה אחרי שהמקור האמיתי של הכאב שלנו נעלם מנגד עינינו. עלינו לכונן מחדש קשר עם חלקים אבודים מהידיעה שלנו, כדי שהכאב שנמצא בחלק המודע שלנו, יקבל ריפוי.