אני ואתה- הגילוי של מרטין בובר מחדש בהודו- חלק ב'

המשך הפוסט הראשון:

בהולכי ברחובות טריוואנמאנלי, הגעתי לתשובה שטילטלה אותי לגבי החקירה: "מי אני"? השאלה הייתה של ראמנה מהרישי, אבל התשובה הייתה של מרטין בובר.

פתאום עלה בי המשפט שכתב מרטין בובר ב'אני ואתה' בעוצמה חזקה: "הקשר קודם לאני". הקשר קודם לאני. פתע, התחלתי לראות איך אני הממשי, איננו זרם מחשבותיי הפנימי. אלא אני האמיתי, הוא ההתגשמות שלי בקשר. כנוכחות שנולדת ברגע החיבור. שוב ושוב חזרתי בראשי למשפט המטלטל של בובר: "החיבור קודם לאני". הבנתי פתאום: אין עקיבא שעומד לבדו, אישיות בודדת, אי בעולם. אלא הקשר עצמו- החיבורים שלי- מערכות היחסים שלי הנוכחיים שלי- יוצרים את האינדבדואליות שלי. ראיתי זה באופן כה מוחשי.

מי אני? הנוכחות של מערכות היחסים שלי בהווה. במקום לשים לב לנוכחות הזאת, אני נסוג לתוצרים שלה.

"הקשר קודם לאני".

יכול להיות, אם כן, שכל חיי טעיתי? יכול להיות שכל חיי הקדשתי את תשומת הלב שלי לטיפוח זהות אישית, אינדבדואלית, שרואה עצמה כעצמאית, נפרדת, שיכולה וצריכה ויכולה "להתמודד לבד"? שהיא תוצר של עצמה? שמנסה להגשים את עצמה- בלי לראות את הרקע הפשוט לקיומה? בלי לראות באיזה הקשר היא מנסה להגשים את עצמה? לא היה, ולא יהיה לעולם, תו בודד בהיסטוריה. לכל תו, אפילו לגונג האצילי על הרי ההימלאיה, יש רקע. הגונג עצמו משנה את האדם שהולם בו, וכך גם ההלימה נעשית אחרת בכל פעם מחדש. יצירה משותפת וחד פעמית.

עד כאן תובנות רוחניות. אנסה במאמרים הבאים, להוריד את הדברים לקרקע...

בתמונה: רגע של מפגש בין אדם וקוף ברישקיש.