חלק מוויכוח טוב עם אדם אחר, זה שהוא הופך להיות דיאלקטי. מה פירוש "דיאלקטי"? דילאקטי זה מצב שבו אני מתחיל עם דעה מסויימת, והדעה הזאת- לא בהכרח משתנה, אבל היא מקבלת מימד אחר, הקשר אחר, עומק אחר. הפילוסוף הגרמני גאורג הגל תיאר זאת כמעבר בין תזה, לאנטיתזה, ולסינטיזה, מעבר המתרחש בכל מימד של החיים.

אני סבור שהמוכנות הזאת לדיאלקטיקה בחיים- לא רק בוויכוחים אלא כמצב הוויתי ופסיכולוגי, היא חלק ממה שמלאני קליין כינתה "העמדה הדיכאונית", שזהו כינוי שלה למצב שבו אנחנו לא נעים בין טוב אידאלי לרוע מסכן חיים ( מה שקליין כינתה ה"עמדה הסכיזו-פאראונאידית" ), אלא אנו רואים את החיים כהוויה שיש בה משא ומתן: טוב שנמצא בתוך רע, וההיפך. אפשרות לתיקון. לכן, המונח "העמדה הדיכאונית" שקליין בחרה כדי לתאר את העמדה הדיאלקטית הזאת, הוא בעיניי מונח מאד לא מוצלח, משום שכאשר אדם הוא באמת בדיכאון- למשל בדיכאון קליני- הוא למעשה במצב הפוך ממצב דיאלקטי. הוא במצב סכיזו- פארנואידי. שונא את עצמו באופן אובייקטיבי ומוחלט למדי. הוא אומר בתוכו: אני נוראי. תמיד הייתי נוראי. תמיד אהיה נוראי. הרע שבי לא משאיר מקום לטוב. אין כאן דיאלקטיקה כלל.

היכולת לעבור לדיאלקטיקה בחיים, למשא ומתן עם החומרים של החיים, גם עם החומרים הקשים, זה היכולת להבין שכל מצב חדש בחיים, הוא הזמנה לדיאלקטיקה. זה להבין שאנחנו עומדים להשתנות. חרדה חברתית למשל, נפתרת כאשר אדם מסוגל להבין שהמפגש עם הזולת יכניס אותו למשא ומתן, שהתזה שלו עצמו תעורער. אבל זה בסדר שהיא תעורער. זה אמור להתרחש בכל מפגש עם הזולת או מצב חדש. המפגש עם הזולת מזמן לנו חרדה זמנית ( אנטי – תזה לקיום שלנו ), ואם אנחנו מסוגלים לתקשר עם הרגשות שלנו ועם הזולת בזמן זה, אנחנו נגיע להקשר חדש של תחושות. נגיע לסינתיזה: לסובייקטיביות חדשה. סובייקטיביות היא מצב שנולד מתוך המוכנות לדיאלקטיקה.

אבל עכשיו לנקודה המורכבת: לפעמים האנטי- תזה שאנחנו מקבלים מהמציאות היא כל כך חזקה- שאנחנו לא מסוגלים לעבור לסינתזה. אנחנו נשארים בתזה שלנו באופן חריף מאד. כל סיטואציה טיפולית, או אתגר נפשי, הוא כזה במהותו. למשל: אדם שעובר התעללות כילד, עלול להתקשות לעשות בבגרותו סינתזה בין רצונו העצמאי והאוטונמי לבין שהות בקשר קרוב, כיוון שבילדותו נאלץ לוותר על אחד מהם עבור השני. לא הייתה אפשרות לסינתזה בין השניים. אדם שנאלץ לטפל באמו הדכאונית, יתקשה לעשות סינתזה בין האוטונומיה שלו לבין היכול להכיל עצב בחייו, כיוון שלא הייתה אפשרות לסינתזה ביניהם. לכל אדם, הסינתזות הכבויות שלו. טיפול טוב מאפשר להכניס דיאלקטיקה גוברת אל תוך חיינו ולהתרפא לעבר הסובייקטיביות. לקבל פנים מתוך הדיאלוג.